|
|
עמוד:33
אולם הדיון בטעות של אי-ההתרעה ב1973- אסור שיאפיל על הצורך לדון בטעות הפוכה שהתפתחה מאז : נטייתם של אנשי מודיעין להרבות בהערכות ובהתרעות יתר ולחסוך בהערכות מקלות . כפי שינומק להלן , נטייה זו מייצגת את הבעיה הטיפוסית והרלוונטית יותר למציאות ההערכה בת זמננו . תסמונת ההתרעה מאמר זה טוען בעיקר כי תרבות המודיעין הרווחת במקומותינו כיום משקפת במקרים רבים תיקון קיצוני מדיי של גורמי היסוד שעמדו בבסיס ההחמצה המודיעינית של מלחמת יום הכיפורים . אז , לקו חוקרים במודיעין בביטחון עצמי מופרז ובזלזול מתנשא ביכולת האויב , ואילו כיום הם נוטים להמעיט במשמעות עוצמתה של ישראל ולהאדיר את יכולותיהם ואת נחישותם של אויביה . כאנטיתזה לשאננות וליוהרה שפשו בתקופה שקדמה למלחמה ההיא , התפתחה בקרב רבים בקהילת המודיעין בארץ " תסמונת התרעה , " המתבטאת בחיפוש ובהבלטה של התפתחויות ושל תחזיות שליליות . אין כמובן שום פגם בצורך של ארגון מודיעין להזהיר ולהתריע . ככלות הכול , זהו המנדט הבסיסי וסיבת קיומו הראשונית של כל גוף ביון באשר הוא . העובדה שגופי מודיעין בכל העולם נוטים מעצם טבעם לשמרנות בניתוח סיכונים מחזקת את הטענה כי בתנאים הייחודיים השוררים במזרח התיכון זוהי תכונה טבעית , אם לא הכרחית , לניהול מודיעיני תקין בארץ . אף על-פי כן דומה כי לעתים תכופות מדיי משקפת אצלנו תסמונת ההתרעה אינרציה וקיפאון מחשבתיים שאין להם הצדקה . ראוי לחזור ולעמוד על שורשיה , על מאפייניה ועל חסרונותיה של תפיסת התרעה זו . על סף פריצתה של מלחמת יום הכיפורים הסתאב ביטחונם העצמי של קברניטי המודיעין והמדינה לכדי " היבריס" ואובדן שיקול הדעת . אולם הפיצוי המחקרי של מחדל זה הניב במשך השנים זהירות יתר שהתעצמה , ובמובן מסוים כמעט התקדשה לכדי יראת מעריכים וחוסר נכונות ליטול סיכון כלשהו . קיבעון בקצותיה של כל הערכה ייטה בהכרח להנציח גם טעויות . אולם בעוד מחירה של אי-התרעה ידוע כיום לכל חוקר ולכן היא גורם מדרבן לערנות , מחירן של הערכת יתר ושל התרעת שווא נתפס אצל רבים וטובים כבלתי נמנע ולפיכך נסבל . כלקח מן ההפקרות המודיעינית ששררה לפני מלחמת יום הכיפורים מתקבלת כיום דריכות התרעה כהלך רוח הערכתי טבעי והכרחי , בעיקר במצבים שמגדיר המודיעין כעתירי אי-ודאות . במצבים כאלה ייטה המודיעין בדרך כלל לפרש היעדר מידע על כוונות ויכולות של האויב באורח חשדני , ולייחס לאויב יכולות מסוכנות של הסתרה ושל הונאה דווקא , ולא היעדרן של כוונות ויכולות כאלה . מול ביקורתיות ממסדית להערכות חסר , לא התפתחה במודיעין ובממונים עליו הסתייגות דומה ממשמעויותיה המזיקות של המעטה בעוצמתנו ושל הערכת יתר של יריבינו . אדרבה , התבונה המחקרית המקובלת מזהה כיום את צו האחריות עם ערך הזהירות . לפיכך , בפולמוס השכיח במשכנותינו בין מרגיעים למתריעים מכריעה בדרך כלל דעתם של המתריעים . אקלים ההערכה שנוצר לאחר הפתעת מלחמת יום הכיפורים מעודד חשיבה על המקרה החמור ביותר . פועל יוצא , נוהגים סלחנות וכמעט שאין באים חשבון עם חוקרים שהפריזו בהערכתם , ולא זו בלבד אלא מרבים לחבוט דווקא באלה המעזים לבשר טובות . היוצרות התהפכו : אם לפני מלחמת יום הכיפורים היו אלה המתריעים בשער שנדרשו להפגין אומץ לב הערכתי , דומה כי היום נתבעת תכונה זו מצד צופי ההזדמנויות ו"המרגיעים" דווקא . אין מדובר כאן רק בדיון אקדמי . להפרזה שיטתית בכוחו וברוחו של היריב יש פוטנציאל חמור לגרימת נזק . הגזמה עלולה לשוות למודיעין דמות של גוף מחולל פאניקה , בלתי מקצועי ואולי אף מפוחד . אנשי מודיעין אינם ששים להודות במסקנה זו ולעולם יטענו שאם כבר נגזר עליהם לטעות , יעדיפו תמיד לשגות לחומרה . כאשר הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם הערכות הנוגדות את אזהרותיהם , יתריסו אותם חוקרים כי אלה משאלות לב המשקפות פרשנות פחות אחראית של המציאות . על כך יש להשיב שגם הערכות מחמירות , ואולי דווקא הן , עלולות להתגלות כפתרון בלתי אחראי לבעיה מחקרית נתונה . הסכנה : חיזוק הקיצונים נזקה העיקרי של התרעת יתר ידוע ומוכר לכול . גופי הערכה המרבים להשמיע קריאות " זאב זאב" שלא התגשמו
|
|