|
|
עמוד:43
המודיעין של ארצו ; כיצד הקשר ביניהם , בנושא הסדרת יציאת יהודים ממרוקו עקב טביעת האנייה אגוז ב1961- על 44 מעפיליה , התפתח חיש מהר לקשר מודיעיני ממוסד בין שתי המדינות ולתפארתן . שגב מתאר בספרו את המאמצים הבלתי נלאים שלא פסקו לאורך השנים עד אשר עצמותיהם של 22 מ44- היהודים שטבעו בספינה אגוז הובאו לקבורה בישראל 31 שנה מאוחר יותר . במחצית השנייה של הספר מתאר שמואל שגב , באמינות רבה , את הסבת הקשרים ההדוקים של ישראל עם מרוקו , החל בראשית שנות ה , 60- מן הטיפול בנושא היהודים אל תחום שיתוף הפעולה המודיעיני ההדוק בין שירותי שתי המדינות . קשרים הדוקים אלה שרדו גם בפרשת בן-ברקה , שעליה מפתח המחבר גרסה משל עצמו ( עמ' . ( 151 עם שובו של אחמד דלימי ב1969- ממשפטו בפריס שבו זוכה מחוסר הוכחות , חודשה ביתר שאת הברית בין שני ארגוני המודיעין והיא הגיעה לשיאים חדשים , רובם מסווגים עד עצם היום הזה . תיאורי היחסים הללו בספר , גם אם על קצה המזלג , מרתקים מאוד . המרכיב השלישי של " הקשר המרוקני" הוא כמובן הפרק המופלא על המדינאות שהניבה את המגעים בין ישראל למצרים על אדמת מרוקו , בעידודו הנמרץ של המלך חסן השני - הוא היה האדריכל שבנה ואפשר אותם . לכל אורך הספר מתאר המחבר את עשרות הפגישות שקיימו גורמים ישראליים לדורותיהם עם המלך חסן השני . מרכזיות פעילותו של ראש המוסד יצחק חופי " ) חקה ( " נחשפת בפומבי בספר זה , אולי לראשונה , כמי שיזם וסלל את הדרך לביקוריו של משה דיין ולפגישותיו עם סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי , פגישות שהוליכו להסכם השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית . בקריאה עשוי הקורא לחוש שהוא עצמו לוקח חלק במגעים ובפגישות אלה . להשלמת התמונה של " הקשר המרוקני" יצוין כי הנציג המרוקני טלאל רופראני , ששוגר ארצה לעמוד בראש הנציגות המרוקנית בישראל בשלהי 1994 בידי ראש המודיעין המרוקני הגנרל קאדירי , תרם תרומה מהותית ליחסי שתי המדינות בכל חמש שנות כהונתו . בית מגוריו בסביון נקרא בעברית " בית מרוקו , " ואין אלא לקוות שבניין נציגות מרוקו ברחוב הירקון בתל אביב ישוב ויפתח את שעריו בקרוב . ספרו של שמואל שגב תורם תרומה גדולה להבנת הקשרים המיוחדים שבין שתי המדינות . אל תחמיצו את ההזדמנות שניתנת לכם להציץ בעד החרכים אל נבכי " הקשר המרוקני . " "התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים" מאת ד"ר שלומית שרייבום-שבטיאל , הוצאת הספרים מאגנס יוסי אבוהב ספרה של שלומית שרייבוםשבטיאל מביא סקירה מקיפה ומעמיקה על תהליך התחדשות הלשון הערבית הצחה , הכתובה - אל-לע'ה אל-פצחא - למן המאה ה , 19- ועל מקומה בעיצוב הרעיון הלאומי במצרים . בחלקו הראשון הספר עוסק במקומה המרכזי של הלשון הערבית בהתגבשות הרעיון הלאומי במצרים . שרייבוםשבטיאל מדגישה את תפקיד הלשון כמניע מרכזי בתהליך התגבשותו של רעיון הלאומיות הערבית בעת החדשה . הספר פותח בציטוט מנאומו של גמאל עבד אל-נאצר לפני עצרת האומות המאוחדות ב : 1960- " אנחנו מאמינים באומה ערבית אחת . מאז ומתמיד הייתה לאומה הערבית אחדות הלשון . ואחדות הלשון היא אחדות המחשבה . " ואולם אף שהלשון הערבית שימשה היסוד המכונן של תחושת האחדות הערבית , אין היא עשויה מקשה אחת . לצד הלשון הערבית הצחה משמשת זו המדוברת - אל-לע'ה אל-עאמיה . תקופה ארוכה של שלטונות זרים מחד גיסא ורצון לשמור על טהרת הלשון הערבית הצחה מאידך גיסא הביאו לידי התאבנותה . לשון זו , שקנתה לה מעמד של קדושה מכוח קדושת הקוראן שכתוב בה , הלכה והתאבנה במרוצת הדורות דווקא מכוח הרצון לשמור על טהרתה . עד המאה ה19- היא נותרה במידה רבה נחלתם הבלעדית של חכמי הלשון והדת בעוד נמשכת התפתחותה הטבעית של הלשון המדוברת . היא הותאמה לצורכי הזמן , וגם המפגש עם המערב מצא את ביטויו על נקלה בדמות העשרת אוצר המילים שלה והרחבת תחום שימושה . מצב עניינים זה של הלשון הערבית השתקף בדיון שהחל להתקיים במאה ה19- על עתידה הלאומי של מצרים . היו שדגלו בזהות מצרית ייחודית ששורשיה ההיסטוריים נעוצים בפרעונים . אלה קראו לפיתוח תרבות לאומית מקומית שתשקף זהות זו . הלשון המקומית - המדוברת - הייתה בבואת המציאות שנצטיירה בעיניהם . ואילו אחרים , ובראשם אנשי אל-אזהר , שאפו להרחיב את מעגל ההזדהות של מצרים ולחברו להוויה התרבותית הכלל-הערבית . הכלי הראוי בעיניהם להשגת מטרה זו היה החייאת הלשון הערבית הכתובה , לשון אבותיה של האומה הערבית ( חסן אל-בנא , מייסד תנועת " האחים המוסלמים" אף הרחיק לכת בשאיפתו להנחיל את הלשון הערבית לאנושות כולה , בבחינת ה"אספרנטו" העולמית . ( בין שני קטבים
|
|