|
|
עמוד:14
בע ? בות הבחירות ל ? שיאות באיראן ? המאב ? לחופש באיראן דוד מנשרי * נשיאים מהמפלגה הדמוקרטית בארצות הברית , ששמו את זכויות האדם ואת החירות הפוליטית גבוה בסדר יומם , העניקו רוח גבית לתנועות ליברליות באיראן ועודדו את מאבקן לחופש בציפייה לתמיכה מוראלית מצדם . כך היה בראשית שנות ה 50 כאשר מוצדק הנהיג את ' החזית הלאומית' בעת כהונתו של הנשיא טרומן ; אייתוללה ח'ומיני הגיח כדמות אופוזיציונית ראשית בזירה הלאומית בראשית שנות ה , 60 כשבבית הלבן ישב הנשיא קנדי ; והמהפכה האסלאמית התרחשה בתקופת נשיאותו של קרטר . זמן קצר לאחר שנכנס הנשיא אובמה לבית הלבן , פרצו מהומות באיראן - הנרחבות ביותר מאז . 1979 עלייתו של אובמה לכס הנשיאות שלהבה את דמיונם של רבים בעולם , ובכלל זה באיראן . הסיסמה " כן , אנו יכולים" נשמעה רלוונטית עבורם , ורבים ראו במועמד הרפורמיסטי לנשיאות באיראן , מיר חוסין מוסווי , מעין אובמה מקומי . המחנה הרדיקלי היטיב להבין את הסכנות הגלומות בגישת הממשל החדש בארצות הברית . הם העריכו נכונה את הנזק שעלולות להסב הצגת פנים אמריקניות חייכניות ויד מושטת לשלום להלוך הרוחות בקרב הדור הצעיר בארצם , והזהירו כי הגזר שמציעה ארצות הברית בצורת דיאלוג אינו אלא מורעל . לנוכח המהומות באיראן ניצב אובמה בפני דילמה קשה : ב 1953 ארצות הברית התערבה בתהליך הפנימי באיראן , ורישומי העוינות האיראנית המפעמת מאז ניכרים עד היום . לעומת זאת , ב 1979 בחר קרטר שלא להתערב , ובכך הקל את ניצחון המהפכה . כאשר הדיאלוג הוא נדבך מרכזי במדיניות הנשיא ואי התערבות הוא עיקרון חשוב בתורתו , התבטאויות מיותרות היו עשויות לערער את הבסיס לדיאלוג עם איראן הרשמית בלי להיטיב עם הרפורמיסטים . אובמה בחר תחילה שלא להתייחס לנושא בעצמו , ורק מאוחר יותר התבטא בזכות כיבוד החירויות הפוליטיות וזכויות האדם . אולי לא מעט מדיי , אך מעט מאוחר מבחינת הרפורמיסטים . גם אם על פני השטח הצליחו שליטי איראן להחזיר את השקט לרחובות , הרי מתחת לקרקע עדיין יוקדת האש . את רושם האירועים - הן מבחינת היקף המאבק לחופש והן מבחינת תקיפות הדיכוי - יהיה קשה למחוק מהזיכרון הקולקטיבי . המנהיג העליון , אייתוללה ח'אמנהאי - שמלכתחילה לא היה בעל הסמכות הדתית , המעמד הפוליטי והכריזמה האישית של אייתוללה ח'ומיני - הצליח אמנם לשמר את אחמדינג'אד בכס הנשיאות . אולם שלא כקודמו , שידע להתעלות מעל הכיתתיות ולפעול לגישור הפערים בעת משבר , ח'אמנהאי נעשה מעורב ישיר בפוליטיקה הסיעתית . הקרע באליטה השלטונית עמוק מתמיד , והוא משקף גישות מנוגדות בתכלית כמעט בכל עניין . בסיס הלגיטימציה של המשטר הצטמצם אף הוא באופן ניכר . אם עוצמת המשטר נסמכה עד כה על דבקות דוגמטית , הרי עתה היא נשענת במידה רבה על כוח הדיכוי . שיטת " שלטון חכם ההלכה , " ההישג ההיסטורי העיקרי של המהפכה האסלאמית , קיבלה מכה קשה . חמור לא פחות , שביסוד הזעם הציבורי עומד התסכול מכך שהציפיות מהמהפכה נכזבו ברובן . העם האיראני נלחם יותר מ 100 שנה להשיג שתי מטרות נאצלות : חופש ורווחה . אלו היו גם מטרות המהפכה ב . 1979 הציפיות שנכזבו ממשיכות להיות השמן בגלגלי הנרגנות הציבורית המתגברת . על אף ההכנסות הגבוהות מהנפט , המצב הכלכלי הקשה נמשך והפערים החברתיים מעיקים כבעבר . עם כל ההבטחה ל"דמוקרטיה אסלאמית" - פעמי החופש עדיין בוששים לבוא . נראה כי הכוחות הרדיקליים הצליחו לעת עתה לדכא את המהומות , בנטלם לעצמם לגיטימציה דתית לדכא את הציבור בשם רצון האל , שהם שמו עצמם לפרשניו הבלעדיים . לרשותם ניצבת גם הזרוע הצבאית לדיכוי המהומות . ניכר גם שהם למדו היטב את לקח המהפכה שלהם וכי הם נחושים שלא לאפשר למתנגדיהם לעשות להם את מה שהם עשו למשטר השאה . ואילו תומכי הרפורמה נעדרים אידיאולוגיה אלטרנטיבית מלכדת , ארגון מוסדר ומנהיגות כריזמטית יותר . לח'ומיני , שביקש לשנות את המערכת מן היסוד , היה הרבה יותר קל מאשר למוסווי , שרוצה " רק" לשפרה מבפנים . לסיסמאות של " ) 1979 השאה חייב ללכת , " " האסלאם הוא הפתרון - ( " סיסמאות חד משמעיות וקליטות - עדיין לא קמו מקבילות ב . 2009 אולם לאיראן , שלא כמו למדינות ערב , יש מסורת של מעורבות עממית מרשימה בפוליטיקה . השיעה , המצדיקה מאבק בעושק , ובשלטון הנראה בלתי לגיטימי - אלה עומדים ביסוד כינונה ועוברים כחוט השני בדברי ימיה . איראן השיעית היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה התחוללו שתי מהפכות עממיות במאה אחת : החוקתית ( 1906 ) והאסלאמית - ( 1979 ) רקורד שלא הרבה חברות רשמו לזכותן . אף כי לא ברור אם אנו בפתחו של גל מחאה נוסף , תנועת הרפורמה נראית איתנה מתמיד והיא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה , אף מצד כמה מגדולי פוסקי ההלכה . האם אנו בפתחו של גל מהפכני חדש ? חוקרי העבר אינם יכולים לצפות שינוי בדרך שבה הציבור בוחר ללכת , כך לפתע פתאום . אם וכאשר יטיל הציבור את כובד משקלו , עמדתו לא תהיה תלויה במידת החזרה לאסלאם , אלא במידה שבה יענה המשטר על הציפיות שהזינו את המהפכה מראשיתה - הבטחה לחיים טובים יותר וחופש רב יותר לעם האיראני . * פרופ' דוד מנשרי הוא ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב ; menashri @ post . tau . ac . il איור : איציק ברזלי
|
|