|
|
עמוד:13
הפנימית במדינות האזור אנו רואים גם כיום בכל הנוגע למשקלם של הדת ומנהיגיה . למרות זאת , ליטבק מעריך כי השליטים הערביים למדו את הלקח וכי הם מונעים כיום מאנשי הדת לצבור עוצמה . איראן לאן ? ולאן מועדות פניה של איראן ? פרופ' מאיר ליטבק אמנם רואה באירועי השבועות האחרונים רעידת אדמה , אך מדגיש את ההבדלים שבין עידן המהפכה לימים אלה . אז דובר בשאה חלש , שהרחיק מעליו את מקורביו . מבחינה אישית הוא נטה לברוח מעימותים ברגעי משבר קריטיים , היה חולה , וחש נבגד על ידי האמריקנים . ואילו הגברדיה השולטת היום חושלה במהפכה ובתקופת ההתנגדות לשלטון השאה שקדם לה ( חלקם אף ישבו בכלא ) ולמדה את לקחי העבר תוך נכונות להפעיל כוח להבטחת שרידותה . אף שניבעו סדקים בחומת הלגיטימיות והאחדות שביקש המשטר להציג , המפגינים חסרים מנהיגות של ממש , לפחות בדמותם של אנשי דת . בהיעדרה של מנהיגות כזו , ליטבק אינו אופטימי באשר לאפשרות הבשלת התהליך . איציק ברזלי מתבונן באירועים האחרונים בתקווה לשינוי שהוא צופה זה שנים , אף שגם הוא סבור שהדבר יצריך עוד זמן רב . מבחינתו , המהפכה השנייה באיראן החלה כבר לפני ארבע שנים עם בחירתו של אחמדינג'אד לנשיא . לדעתו , הנשיא החדש הוא נציג של תפיסת עולם קיצונית , פרי השינויים שהתחוללו במהפכה במשך שלושה עשורים : סילוק בני הדור הראשון למהפכה ( אנשי דת , ביורוקרטים ) ועליית כוחם של אנשי משמרות המהפכה שהשתלטו גם על הכלכלה ושחקו את מעמד הבזאר . נסיבות אלה החזירו למעשה את השיח הפנימי באיראן שלושה עשורים לאחור , וכיום הוא נסב על מאבק פוליטי-כלכלי בצמרת המשטר על עמדות כוח ועל ירושת המנהיג ח'אמנהאי , בעיקר בין רפסנג'ני ( איש הדור הישן שלא נבחר לנשיא ) לבין הקבוצה השמרנית בראשות אחמדינג'אד . ברקע יש גם תסיסה והתמרמרות מצד צעירים ונשים ( רבים מהם בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה ) שהמשטר אינו מסוגל לספק להם תעסוקה שתהלום את כישוריהם . מצב זה לא הולך לעבור בלא תגובה , וברזלי מעריך שהציבור יאמר את דברו בבחירות לפרלמנט האיראני בעוד כשנתיים . עמוס גלבוע סבור שאנו עדים לתהליך מתמשך באיראן . המהפכה , שלמעשה טרם הסתיימה , פושטת ולובשת צורה על פי השינויים הפנימיים , האזוריים והבין לאומיים . גלבוע מעריך כי המהפכה חובקת כול . גם במקרה של שינוי כלשהו , אין הוא צופה מהפך של ממש בדמותה של איראן ובעמדותיה . אם המשטר זוכה לתמיכה של קרוב לשליש מהאוכלוסייה כפי שיש הטוענים , הרי שהוא נהנה מבסיס איתן . אחרית דבר לכל מי שעסק ואשר עוסק בה , איראן הייתה ונשארה חידה מרתקת ומורכבת . היא שונה באופן מהותי ממדינות המזרח התיכון הערביות שאנו מכירים , בשפה , בדת , בהיסטוריה , במוצא האתני ובתרבות הפוליטית והחברתית . היא ארץ רבת ניגודים כמעט בכל מישור - מדיני , כלכלי , חברתי , דתי ואפילו אישי . מאפיינים בולטים המייחדים את הניגודים הללו באיראן כוללים את הפער בין התדמית הבטוחה , השחצנית והכוחנית שמפגינים ראשיה , לבין חוסר ביטחון בסיסי וחשדנות כלפי חוץ ; והפער בין הצגת רוח האחדות והתמיכה במשטר הלגיטימי לכאורה לבין קולות ההתנגדות והתסיסה בשטח הבוקעים מקרב מגזרים גדלים והולכים בזירה הפנימית . איראן מתייחדת ביכולתה להכיל ניגודים אלה הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית , עד להתפרצות הגוררת שינוי ( כפי שהומחש במערכות הבחירות לנשיאות ובהפגנות האחרונות בטהרן , ( מה שמצליח לבלבל לא מעט את העוסקים בסוגיה והם מתחבטים בשאלה הרת גורל : איזו איראן היא הניבטת אלינו ? בראייה לאחור וגם כיום , ובצל העיסוק האינטנסיבי בסוגיות מדיניות וצבאיות אסטרטגיות באיראן , מחקר הפנים באיראן ( ולא רק ) נע בין הידיעה וההערכה הרציונלית לכאורה , הדנה בתהליכים , במרכיבים ובמינונים מדידים , לבין תחושת בטן הטומנת בחובה גם תקווה להחזרת המצב לקדמותו . כך או כך , יש מקום להניח שבשנים הקרובות לא נשוב לאכול צ'לו קבאב ואש רשתה ברחובות טהרן . על רקע ההחמרה במצב גובשה ב'מוסד' ' תכנית חירום' להוצאת הישראלים מאיראן , שעיקריה : להסתלק מהר מספיק כדי שלא להיפגע , אך לא מוקדם מדיי שלא לספוג הפסדים אסטרטגיים . בסופו של דבר היציאה התבצעה שבוע מאוחר מדיי ולאחר שהמהפכה כבר פרצה גייזי צפריר רוני כהן פרופסור מאיר ליטבק
|
|