|
|
עמוד:13
וקושר לו את הכתר המפוקפק של 'האימפרסיוניסטן האמיתי של הספרות העברית ולכן נטע זר לספרותנו . ' מעבר לכל גישושי המינוח מתעורר החשד , שמיומנות הפיענוח של לשון פיגורטיבית היא זרה לברנר , והוא סירב להתמודד איתה , כשהוא מסתגר באיזה גטו עצמי של 'סופר וקורא יהודי פשוט . ' ברנר חש מה שירגישו קוראים רבים אחריו , וביניהם רגישים ומנוסים : ' אין הקורא מקבל רושם אחד ישר ובלתי אמצעי מכל המתואר והמסופר' ( שם , ( לא רק במובן זה שהמסר הוא רב משמעי , אלא שעצם השיחזור המנטאלי של קטעי מציאות ריאלית מכביד על הקורא , ומכאן גם קושי לתבנת את הדינאמיקה התמאטית . בזה אחר זה חוזרים מבקרים בני דורו של גנסין בתימהון על כך , שביצירתו של גנסין 'אין תוכן כלל . ' שניאור מחליף את המונח של ברנר-ביאליק "כיסוי" במונח "ערפיליות , " מושג שהפך לסיסמה פואטית בשירה הסימבוליסטית ( אולמן , . ( 117 : 1962 ואולם מי שקורא את רשימות הביקורת בת התקופה ( ושל גנסין עצמו ביניהן ) ברור לו שזו אינה מלת שבח . "ערפיליות" בפי בני הדור היא לא רק כישלון בייצוג המציאות , אלא גם כישלון סגנוני , שימוש לא מיומן בלשון , בפרט כשמדובר בפרוזה . של"ג מונה את ה"בירור" ואת ה"דיוק" בקריטריונים מרכזיים של ה"סגנון הפרתי" ( של"ג , . ( 17-16 : 1902 שניאור נאחז במונח גנאי זה עם שהוא מודה בפירוש , שהערפיליות גרמה לו קשיי קריאה . הוא מואיל אף "למחול" לגנסין על כך : 'ובכל זאת אתה הוגה בפרקי "בטרם" עוד פעם ועוד פעם , ואינך מוחה נגד כל הערפיליות שבהם . זוכר אני , כי בשעה ש"בטרם" היה הולך ונדפס , היו קטעיו מייגעים אותי מאוד . ואולם אחרי אשר נגמר בדפוס ואני עברתי עליו עוד פעם ובבת אחת הבנתי , כי אין צריך למחות גם נגד חסרונותיו הבולטים יותר מדי ונגד הערפיליות שבו . כלום תהא מוחה לעומת העננים הנוהרים בשמים ? [ ... ] אתה מוחל לו , אתה מוחל לגנסין' , 1914 ) בתוך . ( 406 : 1958 שניאור אינו מוצא שום הצדקה פואטית לעירפול בסיפורי גנסין , אבל נוכח הרגשות האשמה שמעורר בו מותו ללא עת חוזר שניאור על הנחות פרישמן ( ר' להלן , ( ונאלץ להודות במעמדו הספרותי של גנסין . בהמשך המאמר הוא חוזר ומגנה את עמדתו הנפשית גינוי מוסרי , מייחס אותה ל"קוקטיות ילדותית , " ומנער את חוצנו מקובלנות תלישות של 'אנשים , שגם אילו ניתנו להם תנאים יותר טובים היו עוד יותר תלושים ובודדים משהיו עד עתה . ' בנימת הנהנתנות הטיפוסית לו מדבר שניאור בכל זאת על ' הצמא הגדול התוקף אותך , בגמרך לקרוא את התמת 1 ת המחחלפרח אשר ביצירותיו' ( הדגשה שלי , חב"י , ( אך אינו מחפש לכך הסבר , אלא מסתפק במחוות של ליקוק שפתיים וברמזים על השפעות מספרות אירופה , ביחוד
|
|