|
|
עמוד:יג
דרש רבי שמלאי , שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה ... בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר , וצדיק באמונתו יחיה . ( מכות כד ע"א ) העמדת המצוות במדרג מצביעה על האפשרות להבין את הבסיס העקרוני שבכל מצווה ואולי אף את האפשרות להעדיף אחת על פני האחרת . ואכן , כבר בתורה עצמה נתפסות המצוות כגוף ידע הניתן להבנה : ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה . ( דברים ד : ו ) פסוק זה עוסק באחת הסגולות החשובות של מצוות התורה - המצוות הן חוקים חכמים המשקפים חכמה ובינה , ומשמעות הדבר היא שהמצוות הן הגיוניות , שיש להן סיבות וטעמים . אולם למרות פשטו של מקרא זה , נושא טעמי המצוות שנוי במחלוקת ורבים בו הספקות . ההלכה הכתובה בתורה , או ההלכות שמדאורייתא , נתפסות בעיני רבים כנטולות טעם . התורה שנכפתה הר כגיגית היא לכאורה כפויה מתוקף צו אלוקי בהתעלם מנימוקים מוסריים או אף תיאולוגיים . הדיון בשאלת הפוזיטיביזם של דיני התורה הוא שאלה עתיקה . כבר בתקופת המשנה דנו התנאים בשאלת טעמא דקרא ( טעמי התורה , ( האם ניתן לדרוש את התורה על פי טעמים מסתברים . רבי שמעון , שדרש טעמא דקרא , סבר שאת התורה יש לפרש כספר חוקים שניתן להבין את נימוקיו , ומן הנימוקים ניתן להסיק מסקנות הלכתיות . רבי יהודה , שלא דרש טעמא דקרא , סבר שפרשנות המצוות אינה תלויה בהסבר שנקשר להן , וכי יש לקיים את המצוות הכתובות בתורה כפשוטן . דברי התנאים מתייחסים למקרה מסוים - למצווה בתורה האוסרת ליטול משכון מאלמנה כנגד חובותיה : "לא תחבל בגד אלמנה . " רבי יהודה סבר שאין ליטול בגד כמשכון מכל אלמנה שהיא , בין ענייה בין עשירה , ואילו רבי שמעון סבר שהאיסור בתורה מתייחס לאלמנה ענייה בלבד : תנו רבנן : אלמנה , בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה , דברי רבי יהודה . רבי שמעון אומר : עשירה - ממשכנין אותה , ענייה - אין ממשכנין אותה , שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה . ( בבא מציעא קטו ע " א )
|
|