|
|
עמוד:11
פרק א' תמורות במשפחה בחברה המערבית בשנות החמישים , שנים ספורות לאחר שקמה מדינת ישראל , החברה הישראלית היתה ברובה חברת הגירה . בבית-הספר למדו הילדים נושאי לימוד השונים בדרך-כלל מאלה שלמדו הוריהם . יתרה מכך , פעמים רבות הם גם למדו בשפה , שהוריהם לא ידעו לדבר בה . לא מעט הורים אף למדו את השפה העברית מילדיהם . גם אופני ההתנהגות , שהיו מקובלים אז בבתי-הספר בארץ , היו זרים , לרוב , לאותם אמהות ואבות , אשר באו מחברות שונות , וחשו זרות כלפי דרכי החינוך והנוהגים שרווחו במוסדות החינוך . הפסיכולוג והמחנך , קרל פרנקנשטיין 61 התייחס לבעייתיות זו עוד בהתרחשותה במאמרו "בית-ספר ללא הורים" שנכתב באותה תקופה . היא הוגדרה על-ידו בפער שבין הציפיות והדרישות , שיש כלפי ההורים בתפקידם בתוך תהליכי החיברות של ילדיהם , לבין מימוש תפקיד זה בפועל . לא היה ביכולתם של ההורים , העולים החדשים , לתת לילדיהם את הסיוע המתאים , כדי שיוכלו לגדול ולהתחנך בחברה , בה הם מתפקדים באורח מלא ותקין . כיוון שכך , התעורר הצורך , שבית-הספר יקח על עצמו לתת את העזרה הנחוצה לילדים בתהליכי החיברות שלהם . לפי כותרת מאמרו של קרל פרנקנשטיין , צריך להתייחס אל חינוכם וחיברותם של הילדים , כאילו אין להם תמיכה של הורים , וכאילו בית-הספר הוא הגורם היחיד , שמעניק לילדים את המסגרת והסיוע הדרושים להם , או לכל הפחות כאילו הוא הגורם העיקרי , המכוון את התפתחותו החברתית של הילד . דומה , כי בשנות השמונים יש לחזור אל אותה גישה , המטילה על מוסדות בית-הספר את עיקר חינוכו וזירוז תהליכי החיברות של הילד ; בית-הספר נקרא שוב , ומסיבות אחרות לגמרי , להתייחס אל הילד , במובנים מסוימים , כאל מי שנזקק לסוכני חיברות . דבר זה נובע משינוי חסר-תקדים במהותו של מוסד הנישואים וכהיקפו . שינוי זה מתחולל בישראל ובעולם המערבי כולו .
|
|