|
|
עמוד:9
ההתנגדות הרצינית ביותר לאוצר המלים המשמש היום לתיאור פציינטים פסיכיאטריים מתיחסת לכר שהוא מורכב ממלים המפצלות אדם באופן מילולי בדרך שהיא אנלוגית לפיצולים האכזיסטנציאליים שיהא עלינו לתאר כאן . אלא שלא נוכל לתאר תיאור אדקווטי של פיצולים אכזיסטנ ציאליים כל עוד לא נתחיל ממושג השלם האחיד , והרי אין מושג שכזה בנמצא , ואין ביטוי למושג הזה בתוך מערכת השפה הקיימת של הפסיכיאטרית והפסיכואנליזה . מלות המילון הטכני הרווח מתיחסות לאדם במבודד מן הזולת ומן העולם , כלומר כהוויה שאינה עומדת ביסודה "ביחס" לאחר ובתוך העולם — או שהן מתיחסות לאספקטים שרירותיים של הוויה מבודדת זאת . מלים כאלה הן : נפש וגוף , פסיכה וסומה , פסיכולוגי ופיסי , אישיות , העצמי , האורגניזם . כל המונחים האלה הם בגדר הפשטות . במקום הקשר המקורי של אני ואתה , אנו נוטלים את האדם היחיד בבידודו וממשגים את האספקטים השונים שלו לכדי "אני , " "אני עליון" "וסתמי . " האחר נעשה אובייקט , פנימי או חיצוני או מזיגה של השנים . איר נוכל לדבר באפן אדקווטי על הקשר ביני לבינר במונחי אינטראקציה שבין מנגנון נפשי אחד למשנהו ? ואיר , אפילו , ניתן לבטא מד , מובנה של הכחשה או רמיה עצמית במונחי מחיצות בין חלק אחד של מנגנון מנטלי למשנהו ? קושי זה עומד לא רק בפני המטפסיכולוגיה הפרוידינית הקלטית . אלא בפני כל תורה העוסקת באדם או בחלק ממנו במופשט מיחסו לאחר ובתור עולמו . כולנו יודעים מנסיוננו האישי שאנו יכולים להיות אנו עצמנו רק בתור ובאמצעות העולם שלנו , ויש מובן לכר שהעולם "שלנו" ימות עמנו , על אף שהעולם ימשיר בקיומו גם בלעדינו . רק מחשבה אכזיסטנציאלית ניסתה לבטא את החוויה המקורית של האני ביחס לאחרים ובעולמו במונח המשקף באופן אדקווטי כוליות זאת : כד , מנקודת מבט אכזיסטנציאלית , הממש הוא קיום האדם , היותו בעולם . אם אין אנו מתחילים ממושג האדם ביחס לאנשים אחרים ומראשיתו " בתור" עילם , וכל עוד אין אנו מבינים שאדם אינו קיים ללא העולם "שלו" כפי שאין עולמו קיים בלעדיו — אנו נדונים לפתוח במחקרנו אודות אנשים סכיזואידיים וסכיזופרניים עם פיצול מילולי ומושגי החופף לפיצול שבעצם ההוויה הסכיזואידית בעולם . יתר על כן , המשימה המילולית והמושגית והמשנית לכאורה , שבאיחודן מחדש של התפיסות השונות , תקביל למאמציו הנואשים של הסכיזופרן לארגן ולאחד מחדש את
|
|