|
|
עמוד:9
ברבר ; לא תהיה תקומה לאדם של המאה העשרים ואחת ללא הקשבה מעמיקה לתוכחתו הנבואית ולאמירתו המחנכת ; לא תוכל הרוח האנושית להתחדש אם לא תשאב מרוחו . אשר על כן , אני מבקש להאזין לקולו באשר הוא עשוי להיות רלוונטי לחיי , לעיצוב דרכי . חיוני לא פחות לי , אם גם לעתים מכיוונים אחרים , הוא קולו של אהרן דוד גורדון . גורדון היה מגדולי הוגיה הדתיים של הארץ , ממניחי היסוד לתנועת העבודה הציונית ומראשי העושים למען התחדשות החיים , העם והדת . אכן , לא מעט רומנטיקה יש בדבריו , לא מעט מתפיסת הטבע שלו דורשת עדכון אקולוגי , לא מעט דורש המשך פיתוח . אבל מאחורי דרכי התבטאותו , המתארות בהתלהבות ומוכיחות בארכנות חסרת תקנה , שוכנת הגות מגובשת , רבת חשיבות ואקטואלית . הסוציאליזם האוטופי לכאורה , הדתיות העמוקה הנחצבת בתוככי ההוויה החילונית הארץ ישראלית , התביעה הבלתי מתפשרת להגשמה בחיי הפרט ובחיי החברה - כל אלה הם סם חיים ומרפא שבלעדיהם אין למעשה היהודי הציוני תקווה ואחרית . חרמן כהן ניצב לפניי כמי שנאבק כל חייו את מאבקו של ההומניזם מתוך תחושה חריפה ומרה של אובדנו הקרב ובא , של הסכנה הנוראה המרחפת על התרבות האנושית בשל התפרקות הרציונליזם . בסוף חייו , פחות משנות דור לפני שחרדה זו התממשה באורח הקיצוני והשטני ביותר , הצליח כהן להעמיד שיטה של הומניזם דתי , העשויה להפרות את מחשבתנו עד היום . הוא דבק בתבונה אך ביקש להרחיב את גבולותיה ולכלול בה את התביעה היסודית שמציגה הדת , את היחס ההדדי ( קורלציה ) שבין האדם היחיד לרעהו ובינו לבין אלוהיו . הוא ביקש בכל מאודו לכרוך דת ומוסר יחד , לא משום שהאמין שאחדותם מובנת מאליה , אלא משום שהאמין שהיכולת לבסס חיי אנוש ראויים תצמח בזכות השפעתו של המוסר על הדת ובזכות התשתית שהדת יכולה להעניק לתביעה המוסרית . הוא ידע שרק שילוב זה יוכל לעגן עמדה הומניסטית מודרנית שיהיה בכוחה לעמוד נגד המגמות הא הומניסטיות והאנטי הומניסטיות של הדור . במוקד הבנת האדם של כהן עמדו הייסורים והחטא מזה והיכולת לעשות תשובה , לברוא לעצמו לב חדש ורוח חדשה מזה . את האל ראה כמקור התביעה המוסרית , אך לא פחות מכך כמי שטובו מתבטא בסליחה
|
|