|
|
עמוד:15
שנטמנו במציאות זו וחוללו את התפנית . לכן ראוי לבחון , בראש ובראשונה , את עצם ההצלחה של החברה הישראלית לשמר לאורך זמן את הלגיטימציה לערכים הצבאיים , ואת השתקפותה המעשית במשאבים החברתיים שהצבא הצליח לגייס . משנבין את מקורות הלגיטימציה , נבין , מן הסתם , גם את מקורות התערערותה . בשנות ה 90 התחולל בשיח האקדמי בישראל מפגש מרתק בין היסטוריונים ביקורתיים ( שכונו "חדשים ( " ובין סוציולוגים ביקורתיים . החוקרים התנערו מהנחות מקדימות שקנו להן שביתה בשיח האקדמי , אשר שיקף נאמנה את האידיאולוגיה הציונית הדומיננטית . חשיבות המפגש , לענייננו , היא בהצעתו של ההיסטוריון אילן פפה , ( 1993 ) ולפיה יש לקרוא את ההיסטוריה הפוליטית חברתית של ישראל כ"היסטוריה של אלטרנטיבות . " על פי גישה זו , יש לראות במהלך האירועים רק תוצאה אפשרית אחת מני כמה , שמולה יש להציב אלטרנטיבות שהיה בכוחן להביא תוצאה היסטורית שונה . לשיטתנו , התבוננות סוציולוגית פוליטית אף מחייבת גם לברר מדוע גברה אלטרנטיבה אחת על רעותה , בירור היורד לשורש המבנה של החברה הנחקרת . אכן , חשיפת תעודות ופרשנותן החדשה של תעודות שנחשפו זה כבר איפשרו להיסטוריונים ביקורתיים להראות כי ישראל עמדה בצמתים היסטוריים שונים לפני חלופות בלתי צבאיות או לפחות , רק צבאיות מתונות , באשר לדרך שבחרה בה בפועל . לכן החלה להתקעקע החשיבה הדומיננטית בשיח הציבורי אקדמי בישראל , שעל פיה הצד הערבי כפה על ישראל את המציאות של סכסוך אלים בין ישראל ובין סביבתה הערבית ללא יכולת בחירה של הצד הישראלי . זאת בפרט שהגישה הישראלית החלה להשתנות בעקבות מלחמת יום הכיפורים , עת המדינאות הישראלית , לפחות בכמה מצומתי ההכרעה , מיצתה גם הזדמנויות מדיניות שהסביבה האזורית / הבינלאומית הציעה , לרבות הזדמנויות שנדחו קודם לכן . תהליך זה הגיע לשיאו בהסכמי אוסלו . פתיחות זו שככה , או לפחות הושעתה , מאז פרוץ אינתיפאדה אל אקצה . מכאן נובע כי הלגיטימציה החברתית למרכזיותם של הערכים הצבאיים כשהיא לעצמה מחייבת בירור וניתוח ממצה , ואין אנו יכולים לקבלה כנקודת מוצא . הרי האוריינטציה המיליטריסטית אינה אלא חלופה נבחרת אחת מבין כמה , שיש לברר את מקורות בחירתה ולהסביר את היכולת להקנות לה לגיטימציה .
|
|