|
|
עמוד:1
פתחדבר " בימים ההם " ו"בזמן הזה" חגי ישראל שנקבעו במקרא אינם רק בגדר טקסים לזכר אירועים שהשפיעו על תולדות העם , אלא יש להתייחס אליהם קודם כל כאל ביטויים של חיזוק הזהות היהודית . מנקודת ראות זו יש בהם פחות משום חגיגה דתית - במובן הצר והאמוני של המונח - או משום המחשה של פולחן מסוים , ויותר משום מפגש עם ממד מסוים של הקיום היהודי , הוא ממד הקשר עם מורשת העבר והשאיפות לעתיד . כל אחד מן החגים נוגע לאופן בסיסי של "זהות" מורכבת זו , שהיא בנויה מאופי תמידי נמשך בזמן ובה בעת מנאמנות לתכנית שיש לשוב ולמצוא בלי הרף את הדינמיקה שלה . ליתר דיוק , על בסיס הברית טווה העם היהודי את אריג הממשות ההיסטורית שלו , והחגים - " מקראי קודש" - שואבים את משמעותם מביסוס אידיאלי זה של הקיום הקיבוצי והם עצמם תורמים לביצורו ולהתחדשותו . אמנם יש לשים לב לייחודיותו הברורה של האירוע שקבע את הנהגתם , אך יש להתמקד בעיקר בנצחיות משמעותם ובמהות הזמן שקובע מכלול מחזור המועדים . החגים השונים אכן משלימים זה את זה ומשחזרים את מבנה כינון הברית ואת פרטיה , ובשביל הקהילה החיה אותם הם לובשים את הממד האותנטי של ההוויה הקיבוצית . דומה שהמהר"ל היה אחד מהוגי הדעות הראשונים שתפסו את האחדות הכוללת של מחזור המועדים בלוח השנה העברי והתאמצו להאיר את תוקפם הפרדיגמטי לגורל המיוחד של העם היהודי ולסדר הזמנים שהוא נוהג על פיו , מעבר לזמניותם ההיסטורית ולמשמעותם הפולחנית . יש בכוונתנו לשקוד בעתיד על מחקר מפורט של תפיסת המהר"ל את הזמן הספציפי המקביל לקיום הנבדל של ישראל ולהראות באיזו צורה מחזור החגים שנקבע במקרא יוצר , לפי המהר"ל , את רגעי החוויה של קרבה עם הטרנסצנדנציה , שהייתה ביסוד לידתו של העם
|
|