|
|
עמוד:806
משפחות נוספות עלו (1880) על הקרקע, והן: משפחת זרח ברנט, מיכל ליב כץ, יהודה ראב (נטע את הכרם והפרדס הראשון) והרב אריה ליב פרומקין (בנה את הבית הראשון) בשנת 1882 היו במושבה 66 נפשות ו-10 בתים נושבים המשפחות הבודדות, נטולות כל ידע חקלאי וניסיון בעבודת-כפיים, החלו בהכשרת אדמותיהם, תוך דבקות בשאיפתם להסתגל לחיים חדשים ("האנשים יעמלו בזעת אפם להכים ישובם שמה כי אנשים יקרים המה, וחיבת ארץ הקודש מטרתם, ואינם חסים על יגיעם ועמלם וכספם, ובטחונם חזק בצורם, כי ישפיע להם ברכתו" ) למתנגדיהם, שכינו את מושבתם בלגלוג פתח חרטה, הבטיח רבי משה יואל סלומון: "ופתח תקוה היה תהיה עוד עיר ואם בישראל, בה אלפי התושבים יחיו ויהנו מיגיע כפיהם, וכל השפלה, עמק עכור כאשר תכנו אותו, היה יהיה עמק השפע והברכה" בעקבות קדחת הבצות, שהפילה בהם חללים, ונגישות השכנים הבדואים, נאלצו האיכרים לעזוב את מושבתם ולעקור לגבעה סמוכה (כיום בתחום סביון) ומשם לבוא מדי יום ולעבד את אדמותיהם אחדים מהם עברו לגור על גדת נחל ירקון (כונו 'הירקונים') כעבור כמה שנים, עם ייבוש הביצות (בסיוע הברון רוטשילד ['הנדיב הידוע']), והקמת קבוצת נוטרים, בראשם עמד אברהם שפירא (הגנו על איכרי המושבה ועל היישובים היהודיים בסביבתה), החלו אט-אט לחזור למושבתם (בשנת 1894 חזרו אליה אחרוני האיכרים) הסלטן הטורקי סירב להתיר להם לבנות בתים, והם חיו בצריפים ובבתים צנועים, שבנו בחשאי בשנת 1883 הצטרפו לקבוצת המייסדים, 'חובבי ציון', מהעיר ביאליסטוק ברוסיה (הקבוצה הביאליסטוקית) השכנים הערבים הביטו באיבה בהתפתחות המושבה בשנת 1886 התנפלו ערביי אל-יהודיה על פתח תקוה: " בעצם היום, ובאבנים ובמקלות שברו את כל החלונות בבתים וגם איזה דלתות גם הכו הכה ופצוע חמישה אנשים מאיזה בתים שללו דברי חפץ וגם הסבו נזק בשברם הכלים לקחו כל הבהמות שרעו אז על המרעה אחו וחציר, השורים, הפרות, העגלים והחמורים, גם סוס אחד" היתה זו התנפלות ערבית ראשונה על יישוב יהודי בארץ (ב'מארעות-הדמים' [1921] חזרו הערבים ותקפו את המושבה) בשנים הבאות התחזקה המושבה והתרחבה, במיוחד תודות לעזרתם של 'חובבי ציון' ברוסיה ושל הברון רוטשילד אל איכריה הצטרפו פועלים רבים בני ה'עליה ראשונה' וה'עליה שניה' אלה היו חדורים בהכרה ציונית עמוקה, ועל-אף עבודתם המפרכת, התמידו בה בדבקות מופלאה רבים מהם אף יצאו מכאן וייסדו יישובים חדשים ברחבי הארץ הם הניחו את היסודות ל'תנועת העבודה' הישראלית ב'מלחמת-העולם הראשונה' (1914-1918) סבלה פתח תקוה רבות: השוק לתוצרתה החקלאית נסגר והטורקים נטלו את יבולה עבור צבאם הגדול; המטעים חרבו, מחמת גיוסם של האיכרים לעבודות כפייה, במסגרת המאמץ הצבאי הטורקי (ביצורים, דרכים ועוד) כשפרצו הקרבות נותרה פתח תקוה בתוך קו-החזית, בדרומה הבריטים, ובצפונה הטורקים בספטמבר 1918 הבקיעו הבריטים את החזית הטורקית, השתלטו על פתח תקוה, המשיכו צפונה וכבשו את כל הארץ (לשמחת היהודים והערבים כאחד) בתום המלחמה חזרו אליה רבים מתושביה שנמלטו ממנה בחלוף הזמן הוסיפה להתרחב ולגדול בשנת 1921 הוענק לה מעמד של מועצה מקומית ובשנת 1937 הוענק לה
|
|