|
|
עמוד:538
משמעות שמו, לבן (התוספת נועדה להבדילו מכפר אחר בעל-שם זהה) מוצע לזהותו עם לבונה שב'תנ"ך' ייתכן שהמקום נקרא בעקבות עץ הלבונה שגדל בו לד עיר, במחוז המרכז, בנפת רמלה, באזור לד מצפון-מזרח לרמלה, מדרום לנמל תעופה בן-גוריון דרך ראשית 40 בקטע צמת רמלוד (מחלף נשרים) - מחלף לד, בק"מ ה-,276 פנייה מערבה; או, דרך אזורית 434 (בעתיד, דרך ראשית 6) בקטע רמלה - לד מקור שמה אינו ברור ב'תנ"ך' נזכרת פעם אחת בלבד, כשמסופר על אלפעל מצאצאי בנימין שבנה את אונו ואת לד ובנותיה (לפי ה'מדרש' נבנתה העיר אחרי מלחמת ישראל, בימי 'פלגש בגבעה', ואילו לפי מקור אחר ב'תלמוד' היתה לד מוקפת חומה מימי יהושע בן-נון ) ב'רשימת תחותמס ה-'3 נזכרת בנוסח Rwtn (רת'ן) (לפי סברה אחת, הוסמך שמה של לד לשם הכולל של ארץ-ישראל, בימי הממלכה התיכונה של מצרים, רת'נו [Rtnw], מתוך הנחה שהעיר היוותה מרכז ממלכתי, על שמו נקרא אזור שלטונה שם זה הורחב בחלוף הזמן על כל הארץ ) בפי הרומאים - לידה בימי הקיסר סורוס (סיבריוס) לוקיוס ספטימוס (200 לסה"נ) ניתן לה שם חדש, דיוספוליס (=עיר האלוהים) שם זה טבוע על מטבעות מאותו הזמן שמה הרשמי המלא היה, COlOnia DiOspOlis Severa Seplima Ludia בתקופה הביזנטית נקראה גיאורגיופוליס (על-שם גיאורגיוס הקדוש) בתקופה הצלבנית נקראה סן גיאורג [ג'ורג'] דה לידה רבי בנימין מטודלה מציינה (1173 בקירוב) בצורה שנגורנו (סנגורג), שהוא השם הצלבני בפי הערבים, א-לד (לפי הצורה הרומאית יש המחפשים בשמה הערבי את המלה הערבית לדד, שמשמעה ריב שכניהם הערביים לעגו לאנשי לד וכינו אותם, 'א-לדויה - מלדדה' [=הלדאים - סכסכנים] מסופר עליהם שהיו תמימים גדולים ואגדה אחת אף מייחסת להם ניסיון לגנוב את מגדל ג'מע אל-אביץ' ברמלה השכנה ) בזמן ה'תלמוד' נקראה שפלת לד וסביבתה, שפלת הדרום או דרומא, ובמרכזה, העיר לד חכמי הדרום, הנזכרים פעמים רבות ב'תלמוד', ישבו רובם ככולם בלד, בה התקיים מרכז תורני גדול (הנביא יחזקאל קורא לארץ הנגב, דרום חכמי ה'תלמוד' חילקו את הדרום לשני חלקים: דרומא עילאה ודרומא תתאה החלק העליון כלל את ההרים מדרום לחברון והחלק התחתון כלל את השפלה חלק זה נקרא בתקופה הרומית, Gerariticus Saltus [גרריקי] בתרגום הערבי של רבי סעדיה לארץ הנגב, א-דרום לפי אל-מקדסי, נקרא תחום בית גברין - א-דרום ) בני בנימין התיישבו בה בתקופת 'שיבת ציון' בתקופה הפרסית היתה לעיר יהודית ובימי בית חשמונאי הפכה להיות מרכז חשוב אחרי חורבן בית שני הגיעה לשיא פריחתה והיה בה מרכז רוחני גדול (מושב 'הסנהדרין הקטנה') ישבו בה מגדולי החכמים, בהם: רבי אליעזר [בן הורקנוס] (ישיבתו הגדולה נקראה "מתיבתא רבה"), רבי טרפון, רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי אחד מחכמיה היה מורהו של הירונימוס בתקופה הרומית התנכלו השליטים ליהודיה ואחרי 'המרד הגדול' ישבו בה נוכרים רבים בתקופה הביזנטית היו רוב יושביה נוצרים ובראשם עמד בישוף נכבשה בידי הצלבנים (סוף המאה ה-11) וכל יהודיה, גברים נשים וטף, נרצחו
|
|