ח

עמוד:296

הוקמה תוך איחוד שכונות קטנות ונפרדות, שהוקמו מדרום ליפו ונקראו אז שכונות הדרום. קדמה לשכונות, התיישבותו )1930( של ׳מוז׳יקנט׳ מיפו, אברהם שנילר. הוא התיישב בבית ערבי הרוס בלב החולות ומשנוכח שאין איש בסביבתו קם וחזר ליפו. שכונה ראשונה )1931(, שכונת גרין, קמה באזור הפרדסים, מדרום מזרח ליפו. מייסדיה, קבוצות קטנות של אנשים, שרכשו את קרקעותיה בכספם )1924(. אחד מהם, שלמה גרין, הקים את צריף המגורים הראשון והיה לתושב הראשון. בחלוף הזמן הקים צריף לבית כנסת ועוד כמה צריפי מגורים. בשנה הראשונה חי עם משפחתו בבדידות, עד לבואם )1932( של שני משתכנים חדשים וכמה משפחות )1933(. עם בואם הוקם ועד, שנטל על עצמו את ארגון השמירה, בסיועם של ׳גפירים׳ מתל אביב. הגישה לשכונה היתה באמצעות כרכרה רתומה לבהמות, ומאוחר יותר באמצעות שני אוטובוסים )נרכשו על ידי גרין, ונמכרו מאוחר יותר לחברת ׳דרום יהודה׳(. השכונה השנייה )1934(, מולדת, הוקמה בגבול רצועת החולות. אדמותיה נרכשו )1930( על ידי חברת ׳המזרח׳, בראשה עמד המהנדס חיסין. מייסדיה, יוצאי תימן, שכירי יום ובעלי מלאכה. שמונה המשפחות הראשונות הקימו לעצמן צריפי מגורים, בית כנסת ובית טבילה. במקום הוקם )1935( בית חרושת לעיבוד עורות )׳קונקורדיה׳(, עליו הייתה פרנסת תושביה. ב׳מארעות הדמים׳ )1936( נפגעה השכונה בידי ערביי יפו והיא ניטשה. בית החרושת המשיך לפעול עוד כמה שנים, תוך שמירה צמודה של ׳גפירים׳. עם סגירתו נותרו בשכונה בודדים. ב׳מלחמת השחרור׳ עברה בה הדרך מתל אביב למושבות הדרום, כל אימת שהערבים חסמו את הכביש הראשי. השכונה השלישית, אגרובנק, הוקמה על ידי יעקב מירנבורג ושמעון יעבץ, שני בנקאים יוצאי רוסיה, מראשי בנק ׳אגרובנק׳, שחלמו להקים שכונה תעשייתית. הם רכשו )1932( קרקעות בלב אזור החולות, שהשתרעו מדרום ליפו, והחלו )1934( בהכשרתן לבנייה ובסלילת כביש, המחברן לכביש תל אביב - ירושלים. הם הקצו שטח ללא תמורה לשם העברת בית החרושת לטקסטיל ׳לודזיה׳ מתל אביב לשכונתם. עם הקמתו היה המבנה הראשון בשכונה וסביבו קמו בתי המגורים. )בית החרושת נקרא על שם העיר לודז׳ בנולין, ממנה באו בעליו, אריה שנקר וראשוני פועליו.( השכונה הרביעית, קרית עבודה, קמה על ידי קבוצה מאורגנת )׳מייסדי קרית עבודה׳( של פועלי בניין, פקידי ציבור וחברי משקים ברחבי הארץ. השכונה החמישית, שכונת עם, הוקמה )1937( על ידי חברת ׳שיכון עממי׳, ומתיישביה היו יוצאי תימן, נולין, עיראק, רוסיה וגרמניה, מרביתם פועלי בניין. בחלוף הזמן אוחדו )1940( כל השכונות והוקמה מועצה מקומית ולאחריה )1942( מועצה מקומית נבחרת. ערב ׳מלחמת השחרור׳ היתה חולון מבודדת. ה׳הגנה׳ ניצלה את ריחוקה ובידודה וקיימה בחולותיה אימוני נשק. לאחר ׳החלטת החלקה של האו״ם׳, החמיר מצבה של חולון. הערבים התבצרו על תל א ריש )תל גבורים(, וירו ממנו, בהפילם קרבנות מקרב תושבי חולון. העמדה הערבית חלשה גם על ציר התנועה חולון - תל אביב, ומנעה תנועה חופשית. מבצרם של הערבים )ה׳נילבוקס׳( נכבש במסגרת ׳מבצע חמץ׳ )אפריל 1948( ואז רווח לחולון. בתום המלחמה ובמהלך השנים הבאות נבנו בה שכונות חדשות והיא גדלה בהתמדה, עד להכרזתה לעיר )1950(. ממזרח לשכונת נאות יהודית, שכונה נפרדת לעדת השומרונים. )חלקה האחר של

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא