|
עמוד:3
נעדר תקווה . ההתפשטות כמעט חסרת הגבולות של האמצעים , המאופיינת בהיעדר מטרות או עקרותו , תורמת עוד יותר לחיזוק הזעזוע העמוק שהמשבר מוביל אליו . והשאלות העולות מאליהן הן : האם הפרט יכול בתנאים הללו להגיע אל אצילותו המקורית של היצור האנושי ? איך הוא יכול למצוא בתוך קיומו את הגורם החיוני העשוי לרוממו לפסגות של גדלות ? האם הוא יכול למצוא בתוך עצמו את הקריטריונים העשויים להדריכו בביקורת מעשיו ובהטלת ספק בסובייקטיביות שלו ? האם יש לאדם זכויות מוחלטות או שמא רק זכויות יחסיות ? האם מוסד הדמוקרטיה והתביעה לחופש המחשבה שביסודו של מוסד זה הולמים אתיקה אובייקטיבית של ערכים ואישור של משמעות כוללת של ההיסטוריה ? האם יש זכות בלי מחויבות מגבילה של חובה ? כלומר , האם נכונה הטענה האקסיולוגית שהפרט עצמאי מן הפעולה המבנה אותו ? ומה מבטיח את אצילות האדם במסגרת של סובייקטיביזם מוחלט ? אם אנו רוצים להתעמת ברצינות עם המודרניות בלי לוותר על העקרונות המייסדים של היהדות , עלינו לקחת בחשבון את המאבק לזכות שאינה ניתנת להפרה של האדם לחופש מחשבה ולנסות לראות כיצד המודרניות יכולה לתרום לקבלת נורמה חיצונית אובייקטיבית ועד כמה היא יכולה לעשות זאת ; האם היא יכולה לגלות בכוח התנופה שלה ממד שיציף אותה ויפתח אותה לעבר האינסוף ? והאם קבלת חופש המחשבה מובילה בהכרח לרלטיביזם מוסרי , להתנהגות בקלות ראש ולדחיית כל חובה ? תחילה עלינו לפנות לניתוח ממוקד של מושג הדמות האנושית , שאין כל ספק שאינו זהה למושג הפרט או למושג היצור , ולבדוק מהי הדבקות האינטימית הקושרת את האדם אל האל ואל העולם , ומה טיב הקשרים התרבותיים שביסוד הזהות האנושית ? התשובה לשאלה הזאת מובילה באופן טבעי להטלת ספק בתפקידם של המוסדות החותרים להבטיח את המשכיות התרבות בחברה . משבר ההומניזם האירופי , הקיים לפחות מאז ימי מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו , מתבטא בהתפשטות האלימות , בזעזועים עמוקים בחינוך ובהתפוררות
|
|