|
|
עמוד:12
הרלוונטיות של משנתו של קרל שמיט ניכרת בשיח הרקונסטרוקציה המאוחרת של ג'ק דרידה , ( Derrick 1995 ; 1997 ) בתולדות המיניות של מישל פוקו ( 1996 ) ובניסוח ההיסטוריה של הפוליטי של ג'ורג'ו אגמבן . ( 2005 Agamben 19980 גם מדעי היהדות בארצות הברית פנו לשפת התיאולוגיה הפוליטית כדי לתהות על קנקנם של הוגים יהודים כמו ליאו שטראוס , הרב יצחק ברויאר ויעקב טאובס . הדבר אירע כמובן גם בהשפעת הטראומה של פיגועי 11 בספטמבר , 2001 שאז גברה ההזדקקות לשפת התיאולוגיה הפוליטית לשם התמודדות עם התהום השבה ונפערת בין ממד החילוניות בחברה המערבית לבין ממד העומק התיאולוגי ברמה הגלובלית . ספר זה הוא ניסיון ראשון להציג את המודרנה היהודית ואת הציונות מנקודת המבט של הבעיה התיאולוגית פוליטית . המאמרים המובאים בו הם פרי עבודתם של חבריה ואורחיה של קבוצת הדיון בנושא "המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית" שפעלה במכון ון ליר בירושלים בשנים . 2006-1998 ההתמודדות עם מכלול השאלות שעולות בהקשר זה נעשתה מנקודות מבט דיסציפלינריות מגוונות , ועל רקע ההתרחשויות שתוארו - שעליהן נוספה האינתיפאדה השנייה . להלן סקירה קצרה של מאמרי הספר . כריסטוף שמידט , במאמרו "בתשובה על השאלה : מהי תיאולוגיה פוליטית , " ? דן במושג התיאולוגיה הפוליטית בהקשר של המודרנה האירופית הגרמנית . הוא מזהה שלושה טיפוסים של תיאולוגיה פוליטית , שיש להם השפעה גם על המודרנה היהודית . הטיפוס הראשון הוא במהותו "אסכטולוגי אוטופי . " מדובר בתיאולוגיה פוליטית מודרנית ונאורה שרואה בשחרור האדם מכבלי השלטון הפוליטי והכנסייתי את המשמעות האמיתית של הרעיון המשיחי של הקמת "מלכות שמים" עלי אדמות . הטיפוס השני יוצא מהנחה שאי אפשר לזהות את התיאולוגי עם הפוליטי . הוא מפריד בין השניים ומבקש לעמוד על השפעת הגומלין ביניהם . הטיפוס השלישי משלב בין שני הראשונים : הוא מודע לאי היכולת לכונן " מלכות שמים" עלי אדמות , אך עם זאת הוא קורא להמשיך לחתור לכך . אלי שיינפלד , במאמרו "שכחת הקול : עיון בתיאולוגיה הפוליטית של ברוך שפינתה ושל משה מנדלסון , " מבקש לעמוד על הגדרת יחסי התיאולוגיה והפוליטיקה אצל שפינתה מנקודת מבט ביקורתית שנשענת על הקריאה של מעמד הר סיני . הוא משווה בין תפיסותיהם של שפינתה ושל מנדלסון : שפינתה מתאר את הברית בהר סיני על בסיס התיאוקרטיה , שמצטרפת אל הטיפולוגיה של המשטרים הפוליטיים , ואילו מנדלסון מדגיש את ייחודה של הברית מעבר לתחום הפוליטי והפוליטיזציה נוסח שפינוזה . ייחוד זה מקורו באחדות שבין המטפיזיקה לפרקטיקה , שקודמת להבחנה בין התיאולוגי לפוליטי .
|
|