|
|
עמוד:12
להעיד כל אדם באשר הוא , ולא רק יחידי סגולה השייכים לשושלת הנבחרת . חנוך יורד מגדולתו , ומועדי החגים משתנים כך שלא ייוותר שריר מן המציאות המיסטית ששיקף הלוח הקודם . גם במאמרה של חמוטל צמיר אפשר למצוא יסודות של כתיבה ושל מחיקה , ואולם כאן המוחק והכותב הם אותו אדם עצמו . צמיר מנתחת את שיריהם של יוצרי דור המדינה ומתמקדת בשניים : "רובינזון קרתו" של נתן זך ו"הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן . לטענתה אפשר ללמוד מהם כיצד הקמת המדינה היא בה בעת גם הגשמתה של השאיפה הלאומית וגם סופה . משום כך הקמת המדינה היא נקודת שבר בחיי האומה : משמעותה היא ביטול תשוקתה של התנועה הלאומית להיכנס להיסטוריה ולכן היא גם יציאה מן ההיסטוריה אל המיתוס . לפיכך יוצרי שנות החמישים מכוננים את זהותם הלאומית הישראלית החדשה ואת הפואטיקה החדשה פרי פיתוחם מתוך דינמיקה מורכבת של המשכיות מצד אחד ושל הכחשת אותה המשכיות ( הכחשה מיתית , בלא עקבות ) מצד אחר . את ההכחשה הזאת מגלה צמיר במיתוס "הלידה מן הים : " מי שרצה להיוולד בלא עבר ובלא זיכרון מתוך מגע ישיר וילידי עם האדמה מתכחש עתה , עם התגשמות שאיפתו , לאדמה הזאת עצמה ומבקש להיוולד מן הים . צמיר עוסקת בזמן הישראלי , ואילו עינת רמון דנה בזמן הנשי . היא מנתחת את הפטור שניתן לנשים מ"מצוות עשה שהזמן גרמן" ובוחנת בחינה ביקורתית את מקומה של האשה בחיי הציבור ביהדות לדורותיה ובישראל כיום . מתוך עיון במושג "פנאי" בשיריה של זלדה היא מציעה משמעות חדשה לזמן הנשי : זהו זמן של פנאי , וזהו גם הזמן של האל . הפנאי מאפיין את האל ביחסו אל האדם : הוא פנוי לקשב ומקבל כל אדם בלא תנאי , ברוך אין סופי - שלא כחברה האנושית , המתנכרת אל האדם הבודד . על פי תבנית זו , הנשים הן העובדות את האל וההולכות בדרכיו . יש לכך השפעות הן במישור האמוני והן במישור המעשי באשר לתפקידן של הנשים בחיי הקהילה ובבית הכנסת . השער השני דן בקשר שבין המושג זיכרון לבין סוגיות מוסריות ומושגיות . ברברה מאייר עוסקת באתגר המוסרי שציוויי הזיכרון היהודיים מציבים לפני התרבות הנוצרית - אתגר המתעצם בעקבות השואה . היא מנתחת את עיצוב הזיכרון של יציאת מצרים , של חורבן בית המקדש ושל סבל ישוע הנצלב . יחס הנצרות לזיכרונות הללו וסוגיית הטמעתם בתיאולוגיה ובתרבות הנגזרת ממנה זורים אור על יחסה של הנצרות לישראל וליהדות . היהדות מתפקדת בד בבד הן כ"אחר" של הנצרות והן כקהילה אחות המתפתחת עמה בו בזמן . מאייר בוחנת כאן את השאלה , האם אפשר לתקן זיכרונות ולעצבם מחדש . יש בכך ערעור על התפיסה התמימה שהזיכרון משמר את חוויות העבר "כפי שהיו" ( או לפחות כפי שאנו משוכנעים שחווינו אותן , ( ולפיכך אי אפשר לתקנו , לשנותו או לעבדו כרצוננו , על כל פנים - לא במודע . מאמרו של יותם בנזימן בוחן את הזיקה בין הזיכרון לסליחה . הוא דוחה את
|
|