אורי רם זיגמונט באומן - סוציולוג בין שני עולמות

עמוד:12

מהווה את כתב האישום החריף ביותר של באומן נגד המודרניות ומסמן את התרחקותו הנחרצת ממנה . השואה נתפסת כאן לא כאירוע חריג במודרניות , אלא כביטוי ממצה - לא יחיד אבל בהחלט אפשרי - של המודרניות . בכך מצטרף באומן לתזה הנודעת של מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו , בכירי אסכולת פרנקפורט , בדבר " הדיאלקטיקה של הנאורות" ;( 1993 ) אחת ההשלכות היא שהשואה נתפסת כאירוע שחוללו הגרמנים ליהודים ולאחרים , אבל גם כביטוי של דפוס כללי יותר . השואה איננה משהו שיכול היה לקרות רק בין גרמנים ליהודים , אף שבמפגש זה התחולל צירוף הנסיבות החריג שהביא לפשע המחריד . אבל , שוב , אף שצירוף הנסיבות הקטלני היה חריג , הנסיבות הללו בפני עצמן לא היו אלא נסיבות "נורמליות" בתכלית . בכך מצטרף באומן לתפיסת "הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט . ( 2000 ) באיזה מובן המודרניות "אחראית" לשואה ? לכל המעט במובן של תנאי מאפשר . המודרניות מייצרת מערכות תפקודיות הפועלות על פי עקרונות טכנוקרטיים - יעילות , ביורוקרטיה , שרשרת סמכות הירארכית , א פרסונלית - נתק בין מרכיבים שונים של הפעולה , ולגיטימיים - על פי חוק המדינה . כל זה גורם לכך שפשע בקנה מידה בלתי נתפס כמו השמדת מיליוני בני אדם יכול היה להתבצע במדינה מודרנית , באופן ממוסמך ובתהליך מתועש . למעשה , טוען באומן , פשע כזה יכול היה להתבצע רק במדינה מודרנית , באופן ממוסמך ובתהליך מתועש ; אבל הרי כל אלה הם המרכיבים ה "בנאליים" של המודרניות . מה שהמודרניות מעוללת מבחינה מוסרית הוא הפרדה בין "התפקיד" לבין האדם המבצע , ובין מחולל הפשע לבין הקורבן . באופן כזה , מיוצרת אדישות מוסרית וקהות חושים רגשית - האדם אינו מתמודד כאדם עם נוראות מעשיו או עם אומללות קורבנו ; הוא מבצע קטע אחד במהלך ומעביר את האחריות ל"מערכת" - כפי שאכן העיד אייכמן על עצמו . כאשר " מערכת" כזאת ניתנת בידי שלטון בעל מטרה נחרצת , חזקה עליו שישיג את מטרתו . היהודים הפכו לקורבן הזמין משום ההיסטוריה הארוכה של עוינות

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר