|
|
עמוד:12
וספורטא , הוא דווקא השתכללותה של הרטוריקה האוניברסלית , ולא הפרטיקולרית , שבחסותה "התמיינה" האוכלוסייה המזרחית אל הרבדים הנמוכים של המבנה הסוציו אקונומי הישראלי . מאמרם אף מראה שבניגוד למוצע בהיסטוריוגרפיה הרשמית , החינוך הקדם מקצועי נתקל בפרקטיקה נרחבת של התנגדות וסירוב . מאמרו של יהודה שנהב עוסק בארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב , ( P ' TVTWOJAC ) כקהילה של זיכרון , הפועלת במחוזות של זיכרון ישראלי , ואשר מנסה לשפץ מחוזות אלה ותוך כך מפרקת אותם . ציר מרכזי בניתוח ( בין השנים ( 1999-1975 הוא משחק הגומלין בין הלאומיות לבין האתניות ( או העדתיות . ( שנהב עומד על שאיפתם של חברי הארגון לפעול בזירה הלאומית ( בהקשר זה להציע טענות נגד לטענות ההנהגה הפלסטינית , בעניין הזכות על הארץ או בשאלת הפליטים ) שבה , למורת רוחם , מפוענחת פעילותם על ידי מוסדות המדינה כפרקטיקות עדתיות , ונעשית לה דה לגיטימציה . המעבר התדיר והנזיל מן הפרשנות הלאומית לפרשנות העדתית , משקף את הסתירה הקיימת בבסיס הלאומיות היהודית ואת היחס האמביוולנטי שלה לעדתיות . בעוד עדות ישראל נתפשות כחומר גלם חשוב לשם דמיון הלאומיות היהודית לפי שהן מאפשרות לאשרר את הפן הפרימורדיאלי ( הקדום ) שלה , מפוררות הפרקטיקות העדתיות את הנרטיב הלאומי וחותרות תחתיו . מאמר זה עוסק בקשר הלא מדובר בישראל בין יוצאי ארצות ערב לבין הפלסטינים , ומצביע על מעמדה של "המזרחיות האמביוולנטית" כסוגיה מרכזית בשאלת הזהות במסגרת של יחסים קולוניאליים . מאמרה של פנינה מוצפי האלר מציג שיח מזרחי מטרים משנות הארבעים , שאינו כפוף להיסטוריוגרפיה הקאנונית המארגנת את השיח המזרחי סביב העליות הגדולות . החוקרת מאתגרת את הטענה שכינון המזרחיות כקטגוריה חברתית משמעותית הוא תהליך שהחל לאחר קום המדינה ובמהלך המפגש בין החברה הקולטת לגלי ההגירה מארצות ערב . דיונה של מוצפי האלר באינטלקטואליות מזרחית בשנות הארבעים מבוסס על כתבי העת נהר"ם , דותר לחברים רהד המךרח . מאמרה מדגים כיצד גבולותיו של הקול המזרחי מתרחבים ומצטמצמים כתוצאה מדיאלוג בין מייצגיו השונים , וכיצד היסטוריית ההתנגדות המזרחית אינה מצומצמת לקו פרשת המים הקאנוני , המוגבל לפרשת ואדי סאליב והפנתרים השחורים בלבד . מוצפי האלר מציעה להסתכל על השיח המזרחי המטרים של סוף שנות הארבעים כביטוי מורכב ואמביוולנטי של פעולת מחאה מזרחית . היא מבקשת לקרוא קולות מטרימים אלה , לא כפרקטיקות מפורשות וחד משמעיות של דחייה והתנגדות לנרטיב הלאומי ההגמוני , אלא כתהליך של התמודדות עם מציאות קונפליקטואלית , מלאת סתירות , שבתוכה היו כלואים השיח והפרקטיקה המזרחית . מה שהופך את הסיפור למרתק מבחינתה הוא העובדה , שהשיח המזרחי המטרים מכיל בתוכו בו בזמן גם קבלה וגם דחייה של הסיפר הלאומי .
|
|