|
|
עמוד:9
אלוף הראבן מבוא חמישים שנה לאחר הקמתה , ישראל היא עדיין חברה מתהווה . אין עדיין הסכמה שתגשר בין קבוצות שונות , שביניהן מחלוקת , לגבי ערכי היסוד המקיימים את החברה הישראלית . לא זו בלבד , אלא שבשנים האחרונות הולכים ומעמיקים שסעים בחברה הישראלית . מייסדי המדינה העלו על נס שלושה ערכים : מדינה , ביטחון ועלייה . לכלל היתה עדיפות על פני הפרט , ולמדינה עדיפות על פני האזרח . בשני העשורים האחרונים , החלה מתפתחת מודעות לזכויות האזרח לעומת הממסד , וזכותם של אזרחים להתארגן ביוזמות אוטונומיות משלהם היא כיום רווחת ומקובלת ובעשור האחרון נוסדו כעשרת אלפים עמותות . עם זאת , מעמדן של זכויות האדם והאזרח , כמשותפות לכל הישראלים , עודו עמום . בקובץ ערכים זה , קרוב לוודאי שהערך הצומתי הוא כבוד האדם באשר הוא אדם . ערך זה זכה להכרה מיוחדת בחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו 1992 ) ותיקון ב , ( 1994 חוק שהשופט העליון , אהרן ברק , הגדירו כ"זכות חוקתית על חוקתית" ( הארץ , . ( 3 . 6 . 1994 במערכת המשפטית , חוק יסוד זה אכן הולך ומשתלב כגורם בעל השפעה מצטברת . אולם אין דמיון בין מה שמתחולל , בתחום כבוד האדם , במערכת המשפטית , לבין מה שמתחולל בחברה הישראלית . במציאות , ניתן להגדיר את כבוד האדם כיסוד פגום ביחסי גומלין במרבית התחומים בישראל . כך בין גברים לנשים , בין בני נוער , בין דתיים לחילונים , בין עולים לילידי הארץ , בין יהודים לערבים אזרחי ישראל , בין ישראלים לפלסטינים . אין ספק שבמערכות יחסים אלה קיימים קטעים רבים שבהם היחסים תקינים , וכבוד האדם מתקיים בהם הלכה למעשה , כהתייחסות חיובית ומתגמלת לזולת ; אולם בכל אחד מתחומים אלה קיימות תופעות קשות ונפוצות של פגיעה בכבוד האדם והשפלתו . מכל אלה עולה , שכבוד האדם באשר הוא אדם ,
|
|