|
|
עמוד:246
בצרוף הוראה , שאם יתקרבו התורכים או המלחים כדי להרים את העוגן , עליהם לד"עיק אותנו מיד , כדי להלחם בהם . בבוקר ראינו שאנו עומדים באותו המקום , זאת אומרת שהמשטרה התורכית תובעת את שלה ואנו מסרבים להיענות להרשות לה לעלות ולהרים את העוגן , ותאניה במקומה נשארת . רק הרעב החל לתת את אותותיו . רבים מאלה , שאתמול צעקו והתנגדו להרמת העוגן כבר לא יכלו לקום מפאת הרעב ושכבו על מטותיהם מתעלפים למהצה . , ק מ ק 0 ו שתי מלים תורכיות למדתי באיזמיר והן : לחם ומים . בתורכית זה מצלצל : אק מק סו . כשנודע לנו מתצפיותנו , שכל שעתיים עוברת על ידינו אניה מא זמיר המובילה נוסעים מחופו האחד של המפרץ למשנהו , החלטנו לעבור להתקפה ולהדריך את מנוחת התורכים . כל פעם כשהייתה עוברת על ידינו אניה במרחק מאה 1 חמישים מטר לערך , היינו צועקים בשארית כוחותינו "אק מק סו . " ידענו שהקריאות לא יגיעו אליהם בצורת המלים ^ אנו מבטאים אותן אלא בצעקה אחת גדולה ונואשה , אבל קיווינו שאולי גם זה ישפיע ויכריח את המשטרה להרשות לנו לקנ . ת אוכל . ספרו לנו אחר כך , שעל חוף הנמל התאספו אחרי "הפגנותינו" כמה אלפ ם אנשים והביטו אלינו . פתאום הופיעה סירת משטרה והודיעה , שהם אוסרים את רב החובל עד שנסכים להרים את העוגן . ענינו להם , שאת העוגן לא נעזוב . כעבור חצי שעה חזרה שנית ואסרה את מפקד האניה , ולנו הודיעו שעד שלא נרים את העוגן לא ישחררו אותו . ענינו לה בקריא . תינו שאנו רוצים לקנות בכספנו לחם , מים ופחם , ורק אז נרים את העוגן . לא הושפענו מהמאםרים הללו , כי ידענו שדרך אחרת אין לנו . בערב חזרו פתאום מפקד האניה וגם רב החובל' ואמרו לנו , שלמרות היותם אסורים הצליחו להתקשר עם אנשים מבחוץ . כמו כן אמרו לנו שיח ; קו לנו נייר כדי שנכתוב הביתה . האמנו לכל , אבל ליתר זהירות השארנו משמר ליד העוגן לכל לילה . הבוקר בא ושום ישועה לא באה , עברו כמה שעות ושום דבר לא הגיע אלינו מהחוץ . הצופר שרק בלי הרף , אבל ללא הועיל . אין באים . רימו אותנו . בינתיים רב מספר אלה שלא יכלו כבר לעמוד על הרגלים . כל ה"חסכונות" שבמזון , שהיו בסתר אצל חלק מהנוסעים , תמו גם הם והרעב והצמא שלטו בכל . על סיפון האניה שרר שקט נורא , שמש הצהריים ליהטה וחיממה ושום סימן של שינוי מצב לא נראה , באילו הקיץ עלינו הקץ .
|
|