|
|
עמוד:21
ואני תובע את זכותי המלכותית . " וזכותו של "מלך" יסודה בעיקרון עליון אחד : הוא אי נ ו בתינו של איש . הבה נראה אם יש לאל ידנו לשזור מסכת מושגים הגיונית על מדינה וחברה על סמך רעיון כל מלכותי זה כפי שהוא מושרש , הן במסורתנו העתיקה והן בהלך הרוח החדיש שלכם . תחילה נערוך תרשים מופשט ואחר כך את תחולתו המעשית למדינה היהודית לעתיד לבוא , לרבות השיטה החברתית בתוכה . המסקנה הראשונה מן ההנחה האומרת כי "כל אדם הוא מלן , " היא , כמובן , שוויון אוניברסאלי ! תמצית מלכותך או מלכותי שלי נעוצה בכך , שלא יתכן כי יהיה מישהו נעלה ממך או ממני מבחינת הדר כבוד או מעמד . המסקנה השניה היא חירות הפרט 1 אין המלך נתין של איש , כי היהודי שונא באורח אורגאני להיות נתין ושונא לקבל פקודות — תלונה ז 1 כלפי היהודי ידועה היטב אפילו בימינו אלה ; בימי קדם שלנו קרא לנו התנ"ך קשי עורף . בכתבי הקודש מצויה התקפה מרשימה על עצם עקרון הממלכה — על עצם הרעיון של סמכות מרכזית שיסודה בכורח , בכפיה . היא כתובה בשמואל א / פרק ח : ' תשובת הנביא לשליחי השבטים שבאו לומר לו כי רצונם להקים ממלכה ולהמליך עליהם מלך ; "זה יהיה משפט המלך , אשר ימלוך עליכם : את בניכם יקח לו ו ^ ם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו ... ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ... ואת בנותיכם יקח לרקח 1 ת ולטבחות ולאופות ... צאנכם יעשו ר ואתם תהיו ל 1 לעבדים . וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם . " זהו אל נכון הרישום המוקדם ביותר בדברי הימים הכתובים על ההתנגשות בין אהבת החירות לבין הצורך בסמכות מכוננת ; והעובדה הבולטת ביותר היא בכך , שלפי הסיפור התנ"כי , אלוהים עצמו הוא שהניע את שמואל להגן על חירות הפרט מפני סמכות השלטון . "ויאמר ה' לשמואל : ... כי לא אותך מאסו , כי אותי מאסו ממלוך עליהם . " בזה עלינו לראות את יחסם היסודי של אבותינו הקדמונים כלפי מעמד הנתינים : הם נאלצו להרכין ראש בפני צרכי הגנת הכלל מפני פולשים ולשם השלטת הסדר בינם לבין עצמם ; פירוש הדבר — מדינה ומלך בראשה , אך הם שנאו מציאות ז 1 והאמינו שאלוהים עצמו שונא אותה , והם היו מבכרים לציית לאלוהים לבדו , כלומר , לפחות להלכה , לציית למצפונם שלהם . אולם הביטוי העיקרי בתנ"ך לפולחן החירות מתמצה במקום המוקצה לנביאים . היום מתמצה מבחן הדמוקרטיה בחופש העתונות : החוקה הליבראלית ביותר יסודה בשקר אם מושם מחסום לפי העתונות , אבל במקום בו העתונות חופשית — שם יש תקווה , על אף מגרעות החוקה . באותם ימי קדם לא היתה " עתונות" — היה רק "הנביא , " הנואם בפומבי בככר השוק . "נואם , " לא " מטיף : " אל לנו לחשוב על נביאינו במושגי אנשי הכמורה הנושאים
|
|