|
|
עמוד:64
לחץ [ א ] הכול אינם שבעי רצון מן הטאקטיקה שלנו כלפי ממשלת בריטניה . אולם בשאלה , אם אפשר לשנותה , חלוקות הדעות . הן חלוקות משום שהוגי הדעות שלנו עדיין מייגעים את מוחם לפיענוח החידה r המייצגים הצהרת באלפור וכל הקשור בה איזה שהוא ערך בשביל אנגליה עצמה ן תוך שהם מהרהרים בנושא זה משערים הם מתוך התחכמות תמימה , כאילו בתשובתם תלוי כל אופייה של מדיניותנו כלפי האנגלים . יש האומרים , אם יש לה לאנגליה תועלת מאתנו , או שהיא זקוקה לנו , הרי יש לאל ידנו לדרוש את המגיע לנו על פי ההסכם 1 אך אם אין לה צורך בנו והננו רק לטורח עליה , אזי יש לסבול ולשתוק , שאם לא כן , יהיה גרוע עוד יותר . הואיל ונפשו של הזולת היא מחשכים , ולגבי מה שהאנגלים מעריכים ומה שהם אינם מעריכים אין לנו כל מסמכים אובייקטיביים , הרי ממילא לא נותר לנו אלא לנחש , תוך שאנו מבססים את ניחושינו על דוגמאות מן ההיסטוריה האנגלית , על שיקולי אסטראטגיה פרימיטיבית , על "פסיכולוגיה לאומית , " או סתם על אינטואי ציה — בקיצור , על כל מיני צורות של משקעי הקפה ... אין לבנות שיטה מדינית על ניחושים . אם אכן נאלצים בשעת עיבוד יסודותיה של תכנית טאקטית להביא בחשבון את הפסיכולוגיה , הרי זו אינה צריכה להיות הפסיכולוגיה הלאומית של האנגלים , שהיא סודם הפרטי , אלא הפסיכולוגיה בכללותה , כלומר , חוקים פשוטים , המצויים בכל מקום לגבי רצייה או אי רצייה אנושית נבונה . חוקים אלה , לגבי המקרה הנתון , אפשר לנסח באחת : אם ישנה עיםקה בין שני צדדים ואחד הצדדים אינו מפיק מעיסקה זו שום תועלת , ורק סובל מן הנטל ואי הגעימות , הרי שותפות כזאת מתמוטטת בהכרח , ושום הקלות ושום ויתורים לא יצילוה . אך אם כדאית העיסקה לשני הצדדים , הרי ההקלות והוויתורים נראים בבירור עוד יותר חסרי טעם . לכן , בשני המקרים המסקנה היא אחת : אין זה מענייננו להרהר
|
|