|
|
עמוד:179
בראש וראשונה , דווקא ב"בעייה הלא נעימה" הזאת . ויש לראות בכר הצלחה , שאפילו מתנגדינו המובהקים ביותר אינם מכחישים אותה . באותו רגע , כפתר . סיעתנו , בעלת 20 ° / 0 קולות בלבד , על הקונגרס את עמדת הבכורה הרעיונית שלה . הקונגרס הציוני נתגלה כחסר אומץ לב וחוש מדיני , הדרושים כדי לתת ניסוח בהיר ושאינו ניתן לפירושים אילו שהם בעניין מטרתה הסופית של הציונות , כדי לשים קץ , אחת ולתמיד , לתבוסנות הפנימית , וכדי להפגין בו בזמן לפני דעת הקהל של בריטניה הגדולה ושל כל העולם את התנגדותו של עם ישראל לנסיונותיה של ממשלת אנגליה לשים לאל את ההתחייבויות , שהיא נטלה על עצמה על פי הצהרת באלפור והמאנדאט . הקונגרס לא מילא את תפקידו ההיסטורי , — תפקיד המנהיגות הקולק טיווית של "המדינה היהודית בדרך . " בדחותו את ההחלטה בדבר "המדינה היהודית" ( אף על פי שהצבעה לעצם ההחלטה לא נערכה והרוב קיבל נוסחה שלפיה יש לעבור לעניינים העומדים על הפרק — אין זה משנה , כמובן , את העניין , ( חדל הקונגרס להיות קונגרס ציוני . לאות מחאה עזבה הסיעה הרוויזיוניסטית את האולם . ויחד עמד . הסתלקה מן הקונגרס גם רוחו של הרצל . בתנאים אלו היה שובה של סיעתנו לאולם הקונגרס משגה טאקטי גדול . במאבק על שינוי מגמתה המדינית של הציונות , היה טבעי , שהשאלה הכרוכה בנשיא ההסתדרות הציונית מילאה תפקיד לא קטן . מעולם לא נאבקנו נגד אישים , וד"ר וייצמן אישית מעניין אותנו אך מעט . ואולם איש זה ש"אין לו תמורה , " נעשה התגלמותה של מדיניות מוגדרת , מדיניות של כניעה שיטתית לפני ממשלת אנגליה וויתור בלתי פוסק על כל תוכנה הלאומי מדיני של הציונות . וסילוקו של ד"ר וייצמן , דווקא סילוקו , ולא פרישתו , אנו רואים כגורם חיובי חשוב . היתר . זאת הפגנה , שתעשה בחוגי אנגליה רושם ראוי לשמו . אנו חושבים איפוא גם למשגה מצדנו , שלא הגשנו לקונגרס הצעת החלטה שהיד . בה כדי לבטא בבירור אי אימון בו . ספק אם היה עלינו גם להניח ל"שמאל" ליטול את היוזמה ולהגיש לד"ר וייצמן שאילתא ידידותית בעניין ראיונו , שהכד . גלים בשעתו . אך גם "שאילתא" זו לא עזרה לנשיא ההסתדרות הציונית להיבחר מחדש . אולם פרישתו של ד"ר וייצמן לא חיסלה את הווייצמניזם בתור שיטה מדינית . ואילו אובחן כראוי המצב שנוצר בקונגרס על ידי סיעתנו , כי אז היתה עובדת הצבעתם של הרוויזיוניסטים בעד נ . סוקולוב בלתי אפשרית . שהרי בעינינו הוא נציגה המוחלט , אף על םי שהוא נציג פחות בולט , של השיטה הווייצמניסטית בניהול ענייני הציונות , כמו וייצמן עצמו , ועל
|
|