|
|
עמוד:157
נחנו באכסניית מוצא . קיבלו אותנו בסבר פנים יפות , כיבדונו מתוך רגש של גאווה בפירות ובירקות המקום . כמה מן המתיישבים באו לפטפט במקצת עם האורחים ( אפשר שאחד מהם היה בן משפחת מקלף , ( להטות אוזן , כנהוג בארץ ישראל , כדי להיווכח אם כבר מדברים שני הנערים , שבאו לארץ זה מקרוב ב"לשון הקודש . " אחד הנערים היה בני ; היה זה ביקורו הראשון במושבה עברית . הביקור עשה עליו רושם עצום ודבר זה שימח אותי ביותר . עד היום הוא זוכר את הטיול ההוא ; עד היום הוא מזכיר לי , או אני מזכיר לו : "התזכור את היום ההוא במוצא " ? כן , אני זוכר , אך אשתדל לשכוח . מלים מרות צפות ועולות בזכרוני , מלים , שלמדנו מילדותנו : "אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות . " ישמרני האל , לא אעלה אותן על דל שפתי ; להיפך , הבה ישלח לכם , אל עליון , " גם טל וגם מטר" וכל ברכת שמיים , לכם השכנים הנאמנים במוצא . היכול אני , הנכרי , לבוא אליכם בטענות ? אולם מבני אבקש סליחה על כך , שפעם אחת , בעודנו נער קטן , הולכתיו למוצא והושבתיו ליד שולחנם והאכלתיו בלחמם . סלח לי , בני שלי , לא ידעתי . 2 בספרו "אבי , זאב ז'בוטינסקי" ( הוצאת סטימצקי , תל אביב , תשמ"א , 1980-1 עמ' ( 59 כותב ערי בנו : "ערכנו טיול ארוך ברגל בדרך עין כרם והגענו למוצא . שלושה היינו : אבי , חברי יוסף אטינגר , ואנוכי . הלכנו כל היום . לאפי היה אקדח בכיסו . ... אחרי שנים פתחתי במקרה עתון ורשאי ביידיש ( היינט , 17 באפריל ( 1931 ומצאתי שם מאמר של אבי ובו כתוב שהוא חייב ס ^ יחה לבנו מפני שבהיותו קטן הביאו למוצא ונתן לו לאכול ולשתות מלחמם וממימיהם . היה זה אחרי מאורעות , 1929 כאשר ערביי קולוניה שמול מוצא שחטו שבער , מבני מוצא , וניצולי השחיטה , תחת לנקום את דם אחיהם , חתמו על סולחה עם מרצחי קולוניה וערכו עמהם משתה לציון השלום " ...
|
|