|
|
עמוד:153
כר היה , וכך , כפי הנראה , יהיה , כל עוד לא תתחולל בציונות אותה מהפכה , שממנה כה חוששים בדאונינג סטריט . שום דבר לא עזר . לא הפוגרום של שנת , 1929 לא ועדת שאו , לא "הספר הלבן . " ומכיון שכל זה לא עזר , משמע , ששום דבר אין בו עוד כדי לעזור . אם פשיטת רגל כזאת של מדיניותם של ד"ר וייצמן והנהלתו לא היה בכוחה להביא לכך , שישתכנעו חוגי הציונות הרשמית בהכרחיות נקיטתה של מדיניות חדשה , הרי למה אפשר עוד לקוות . הגיע רגע , בו נדמה היה , שכל העולם הציוני מבין סוף סוף כמה הרת שואה לציונות היא הטאקטיקה שלפיה אומרים לאנגליה : "עשי ככל שתרצי . " אך נתברר , כי רגע התפקחות זה היה קצר מאוד . על קברותיהם של הקרבנות החפים מפשע צמח עשב , — ואלה שעדיין חזרו זה לא מכבר על דברינו בדבר הצורך להפעיל לחץ מוסרי על אנגליה , על הצורך לגייס את דעת הקהל היהודית והלא יהודית למען המאבק נגד אנגליה , שכחו על כך לחלוטין ושבו אל המדיניות הישנה הדוגלת ב"אימון הדדי" ובוותרנות . מובן מאליו , שמדיניות זו — אין בכוחה להביא בעתיד תוצאות טובות יותר מאלו שהיא הניבה בעבר . על הקונגרס ה 17 לומר סוף סוף , כי הציונות שוב אינה רוצה לעסוק בהשמדה עצמית . בנו עצמנו תלוי הדבר במידה ניכרת , אם יאמר או לא יאמר הקונגרס את המלה המכרעת הזאת . ככל שישקיע הציוני , — הנותן לעצמו דין וחשבוו על הסכנה הצפוייה , אם יישאר גורל התנועה בידי פושטי הרגל שלא הביעו חרטה על דרכם , — יתר מרץ במערכת הבחירות הנוכחית , כן ירבו הסיכויים לכך , שהקונגרס יחולל את ה"מהפכה" הדרושה . כל ציוני מדיני ישר חייב לא רק הוא עצמו לרכוש את השקל בעוד מועד ולמלא את חובתו הציונית , אלא גם להיאבק במרץ נגד הפאסיוויות והאדישות הסובבת אותו . אנו מקווים , שהרוויזיוניסטים ימלאו את חובתם . 1 הרחוב בלונדון בו מתרכזים כמר . בנייני ממשלה , לרבות ביתו של ראש הממשלה .
|
|