על הבוז

עמוד:83

האנשים צוחקים תמיד , כשאני מספר להם את המעשה הזה . והרי עמיתי צדקו . אחרי השיחה ההיא , כפי הנראה , נוצר בלבי מושג נשגב מאוד על מלאכת העיתונאות . המ צדקו : כל רפורטר רשאי וחייב ללמוד מדאנטה : ללמוד ממנו דייקנות , היעדר משוא פנים , כוח תיאור ופכחות השפה . לעולם לא ישתווה לדגם המופת , אד הוא חייב ללמוד ממנו . ונשגבים עוד יותר דגמי המופת , שעליהם רשאי להסתמך ומהם חייב ללמוד סוג אחר של עובדי עיתונות , הפובליציסטים . אבות המקצוע שלי היו נביאי ישראל . הם היו הראשונים שקבעו את המסורת , שאדם פשוט וקטן , ואפילו הוא רועה לפי מוצאו , או אף פחות מזה , זכאי — אם מצפונו מצווה עליו זאת — להתערב בענייני העמים והמלכים , ולהשיא עצות לבבל ולנינווה . אומר אני זאת . pro domo mea אני עצמי — עיתונאי אני לפי מקצועי ; על כוחותי שלי יש לי דעה הרבה יותר גרועה מאשר אפילו לכמה ממחרפי . אבל אומנותי — מוצאה ממורים גדולים , ומהם אני לומד ואוסיף ללמוד , איד צריך להגיד את האמת , מה מותר להגיד ומה אסור . והם ידעו לבוז . אהה , כמה הם ידעו לבוז לאלה , הראויים לבוז , לקרוא לנבלים — נבלים , לשטום את המק דווקא משום שהם אהבו את גוף העם , שהמק מכרסם בו ! אני מייעץ מאוד לטפח את תורת הבוז , בייחוד בחינוך הנוער . הישמרו מלהרגיל את הנוער לרשלנות מוסרית , כלומר , לנטייה "שלא להתרגז ביותר" עקב פשעים ציבוריים של אישים או של המונים . שש שנים רצופות , אם לא יותר , מתנהלת לעינינו עבודה שיטתית של סיאוב הציונות . כל שהיה קדוש בה נעקר או חולל ; כל ספחות הגיטו , שהיא נועדה לרפאם , נתחדשו במלוא זכויותיהן תחת חסותו של הדגל הכחול לבן — החל בלימוד זכות על פחדנות פיסית וכלה בזחילה לפני הגולם העשיר . שש שנים רצופות נעשה הדבר . שש שנים רצופות מוקיעה קבוצת אדוקים קטנה את הטפת הסיאוב הזאת ; ועל דבר אחד אי אפשר להתאונן — "להשתיק" אותה לא הצליחו , שמעו אותה הכל ובכל מקום . שמעו — ויתר על כן : ה"קהל" מחא להם כף . ה"קהל" אמר להם : " בעצם אתם צודקים . " בזו אחר זו ניתכו המהלומות על ארץ ישראל 7 בענייני שלי ( לאטינית . (

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא