|
|
עמוד:13
בענייו חידושו של הגדוד העברי . ( מאז נדר ו'בוטינסקי שבלא רוב נציגים בהנהלה מקרב אנשי מפלגתו אין טעם להצטרף לשום קואליציה . ההבט השני בחזית פנים , — זה שנסב על מערפת היחסים בין ז'בוטינסקי לבין חבריו בהנהלת המפלגה בשאלת הפרישה מן ההסתדרות הציונית — היה רב משמעות אף יותר מן ההבט הראשון . לאחר הקונגרס ה 17 שוב לא ראה ז'בוטינסקי תכלית לחזור ולפקוד את ה '' יריד" הציוני . ואילו עמיתיו , בייחוד מאיר גרוסמן , ריכארד ליכטהיים ורוברט שטריקר , נתעקשו על המשך ההשתתפות בקונגרסים , הן על רקע טיעון עקרוני מוסרי ( הקונגרס הציוני הוא פרי רוחו ויצירתו של הרצל , ועל כן אל להם לציונים מדיניים , הרואים עצמם תלמידיו של הרצל , לנסות ולעשות "שבת לעצמם ( " והן על רקע מעשי טאקטי . בעוד שז'בוטינסקי לא ראה את תוצאות הבחירות לקונגרס ה 17 בגדר ניצחון — בייחוד לאור העובדה , שאפשר היה לצפות להישגים גדולים פי כמה עם שהגיע המימסד הציוני לשפל המדרגה עקב כשלון מדיניותו , מה עוד שהציונות כולה עמדה בסימן הווי קודר — מוראות פרעות תרפ"ט וגזירות ממשלת המאנדאט , "הספר הלבן" ומסקנו תיהם הקטלניות של הופ סימפסון ופרנטש , והאכזבות המרות שנחלו המוני הציונים בארצות המצוקה . גרוסמן וחבריו לעומת זאת החשיבו את הישג הבחירות כניצחון מזהיר הצופן בקרבו עתיד מבטיח לתנועה : הם היו משוכנעים , כי אם יעמוד בהם ברוויזיוניסטים אורך רוח עתידים הם לזכות בקונגרס הציוני הבא — אם לא רוב מוחלט , לפחות — רוב מאסיווי , שבעזרתו יעלה בידם לתמרן את הכוחות בזירה ולהגיע לשלטון . אפשר , שמבחינה אריתמטית טהורה צדקו חסידי המשך ההשתתפות בבחירות לקונגרסים , שהרי הישגי הצה"ר משתקפים נאמנה בנתונים סטא טיסטיים , ואלה מצביעים על עקומת הישגים עולה בקביעות .
|
|