|
|
עמוד:12
שהמדינה תיכננה לעצמה והנחילה לשורות המתפקדים בביסוסה ובקידום עוצמתה . קציני צבא , טכנוקרטים ובירוקרטים היו צרכניה העיקריים . יסודות אחדים של תשתית לפעילות אינטלקטואלית אומנם הוקמו בתקופה הזו , כגון פעילות תרגום מלשונות אירופאיות ללשונות מקומיות , תורכית וערבית , הקמת מוסדות חינוך חדשים וייסוד עיתונים ראשונים . אולם עדיין למדינה היה מונופולין מוחלט על עיצוב התשתית הזו , על השליטה בה ועל רתימתה לאינטרסים מובהקים של השלטון . שיכבה אינטלקטואלית מובחנת ויוצרת לא היתה קיימת עדיין . והנה , כשאנו קופצים במנהרת הזמן קדימה , לסוף השליש הראשון של המאה העשרים , לשנות השלושים והארבעים , נראה כי מכל התרבות העות ' מאנית מצרית המסורתית , או המודרנית , נותרו בשדה התרבותי כמה שרידים זניחים . על נקלה נוכל להבחין , כי השדה התרבותי של האליטות הגבוהות ( בעלי הקרקעות , הסוחרים והבנקאים הגדולים , הפקידות הגבוהה , ( אליטות המישנה ( המשכילים , בעלי המקצועות החופשיים , אנשי ציבור ופוליטיקאים ) והקהיליות המתרחבות של בני ובנות המעמד הבינוני העירוני שקנו ידיעת קרוא וכתוב , השתנה ללא הכר וכי הוא מאוכלס במוצרים תרבותיים , טקסטים , נורמות , אופנות , סימנים , סמלים ולשון חדשים , השונים כמעט לחלוטין מהמוצרים והסמלים ששלטו בשדה התרבותי במחצית המאה הקודמת . אומנם , במבנה המדינה ובתרבות השלטון "מלמעלה " או ב " תרבויות העממיות " "מלמטה , " ניתן למצוא יסודות וכוחות של "המשכיות " וניאו מסורתיות . אולם , בתרבות הדפוס של החברה האזרחית העירונית הרחבה היודעת קרוא וכתוב , התרבות החיה של מיליוני בני אדם שחוויית המודרנה הילכה עליהם קסם ושבתה את ליבם או סחפה אותם אל תוכה בלי משים או אפילו בעל כורחם - התרבות הזו היתה חדשה ואחרת מקודמתה . היא נשאה משמעויות , ייצוגים , תכנים , אופני שיח ופרקטיקות חדשים לחלוטין . היא עיצבה בתורה דורות חדשים של בני אדם שאימצו אותה משום זמינותה בשדה התרבותי ומשום שרק היא נתנה בידם את כרטיס הכניסה לחיים המודרניים . כפי שניווכח מיד , זו גם היתה במובהק תרבות של אינטלקטואלים . הם שמילאו את התפקיד הראשי ( גם אם לא הבלעדי ) בתכנונה , ביצירתה , בהפצתה ובהנהלתה ובמידה ידועה גם בקליטתה ובאיקלומה כתרבות הגמונית של החברה המודרנית במצרים ובעולם הערבי . וראוי שלא ניפול בפח היקוש של גישה אידיאליסטית , נאיבית וא היסטורית . התרבות הנוצרת לא היתה העתק מדויק של תוכניות המיתאר שתוכננו במחשבת האינטלקטואלים ושורטטו בחזון האינטלקטואלי . מצב יישומי פשוט כזה של אדריכלות תרבותית , איננו היסטורי אלא אוטופי . אולם , גם אם בדרכי התפתחותה , התפשטותה והתאקלמותה בשדרות החברה , התרבות הזו השתנתה ועוצבה מחדש , הרי שלאינטלקטואל היוצר , המתכנן או המפיץ והמתחזק נותר עדיין , בכל התהליכים הללו , משקל מכריע . אכן , כפי שאנסה לטעון להלן , תרבות הדפוס המודרנית של החברה המצרית היתה , בעיקרו של דבר , מעשה מרכבה של אינטלקטואלים , פרי הגותם ופעילותם . כשמתבוננים בפרטים ובוחנים את רכיביה ואביזריה החדשים של תרבות הדפוס המודרנית ניתן להמחיש את החדשנות הטבועה בה ואת ריחוקה , כמעט ניתוקה , מהתרבות העות ' מאנית מצרית . החידושים התרבותיים הללו גם מעידים בבירור על תפקידם המרכ < י של האינטלקטואלים בעיצובה . ראשית לכל , הלשון הכותבת ומדברת את התרבות . בתרבות העות ' מאנית מצרית היתה זו השפה התורכית עות ' מאנית , ששימשה הן כשפת השלטון של האליטה השלטת והן כלשון התכתובת של המימשל המרכזי האימפריאלי והמינהל הפרובינציאלי המקומי . תרבות הדפוס במובן של מערכת תרבותית ראשית של חברה עירונית מודרנית טרם צמחה . לעומת זאת , בתרבות המצרית הערבית הפכה הלשון הערבית הכתובה ללשון ההגמונית , ולתורכית העות ' מאנית לא נותר כמעט שריד . שנית , וקשור לכך - הכלים והמדיה שביטאו וייצגו את התרבות החדשה
|
|