|
|
עמוד:11
מבוא : גישה מנחה תופעת אי נחת בהוראה אינה חוויה הכרחית בכל עת . ברור וידוע כי המפגש בין המורה לתלמידים , בין המבוגר לצעירים , בין חסרי הידע לבעל הידע , מניב חוויות מספקות . יתרה מזו : הניסיון מלמד , שמורים מפיקים תכופות נחת מעבודתם והנאותיהם ממנה רבות . ואף על פי כן , כמה טעמים הניעו אותי להתמקד בספר זה בעיקר בהיבטים של אי הנחת בהוראה . הטעם הראשון לבחירה בעיסוק באי הנחת הוא הניסיון האישי : כמורה בעבר , התנסיתי בחוויות דומות , שרישומן נותר בי עד היום . ייתכן שהן תרמו לעצם התקרבותי לעיסוק בחקר החינוך . הטעם השני : עניין אי הנחת בהוראה עלה ברישומי תצפיות בשיעורים ובשיחות עם מורים רבים , שהצטברו אצלי במשך השנים . התרשמתי שכל המורים התנסו במהלך הקריירה שלהם , מי יותר ומי פחות , באי נחת . מורים על יסודיים נצפו במצבי הוראה שניכר בהם שאינם מסיבים להם נחת , בכיתות של גילאים שונים , של קבוצות חברתיות כלכליות שונות וברמות הישג מגוונות . כמה מהם מסרו בראיונות כי תלמידיהם משתפים איתם פעולה לאין שיעור פחות משהם מצפים ' , קשה מזה , חלק מהמרואיינים קבלו שתלמידים . 1 אני חושב כמו , ( 1989 B ) Cole & Walker כי חשוב "להפיץ את ההבנה > בקרב מורים ) שכל המורים חווים לחץ במידת מה '' ( ע' . < xi
|
|