|
|
עמוד:7
מבוא אבנר בן עמוס הזיכרון הוא החיים . הוא הנישא תמיד על ידי קבוצות חיות , ולפיכך הוא מתפתח תמיד , פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה , רגיש לכל השימושים והמניפולציות , יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים . ההיסטוריה היא השחזור הבעייתי והלא שלם תמיד של מה שכבר איננו . הזיכרון הוא תופעה אקטואלית תמיד , קשר שנחווה בהווה נצחי ; ההיסטוריה היא ייצוגו של העבר . בהיותו רגשי ומאגי , הזיכרון מנצל לעצמו רק את הפרטים הנוחים לו ; הוא ניזון מזיכרונות מטושטשים , מחוברים זה לזה , מקיפים או מרחפים , פרטיים או סמליים , מגיב לכל יחסי העברה , לכל המסכים , לצנזורה או להשלכות ( פרויקציות . ( ההיסטוריה , כיון שהיא פעולה אינטלקטואלית ומחלנת , מזמינה ניתוח ושיח ביקורתי . הזיכרון ממקם את 1 ההיזכרות בתחום הקודש . ההיסטוריה מנערת אותה משם . ההבחנה שפייר נורה עושה במאמרו בין זיכרון ( קולקטיבי ) והיסטוריה ( כדיסציפלינה מדעית ) הינה חדה מדי כמובן . הזיכרון אינו נקבע רק בהתאם לצרכים של החברה בהווה , אלא גם לפי אירועי העבר , בעוד שההיסטוריה אינה ביקורתית ו"חילונית" תמיד , אלא משתתפת לעיתים ביצירת תמונה של עבר קדוש שאין עליו עוררין . יחד עם זה , יש בהבחנה זו תועלת מרובה משום שהיא מבדילה בין שני סוגים של שיח : האחד פועל בהתאם לכללים הנוקשים של העולם האקדמי ופונה לקהילה מצומצמת יחסית - כתיבת ההיסטוריה בספרים ובמאמרים ; השני גמיש יותר , נעדר סייגים "מדעיים , " ופונה לציבור הרחב - הזיכרון הקולקטיבי , הבא לידי ביטוי באופנים שונים , החל באנדרטות וכלה בסרטי קולנוע . בין שני סוגי השיח הללו ניצב סוג שלישי , המתווך ביניהם : ייצוג העבר במערכת החינוך . את השיח על אודות העבר בבתי הספר ניתן למצוא הן בחינוך הפורמלי , במקצועות הלימוד ההומניסטיים השונים , והן בחינוך הלא פורמלי - בטקסים , בטיולים ובביקורים במוזיאונים . מבין כל אלה רבה במיוחד חשיבותו של המקצוע היסטוריה , המוקדש כולו לשחזור העבר . אך היכן יש למקם את הוראת המקצוע ? האם היא דומה יותר לכתיבת היסטוריה או שמא לייצוג של זיכרון נורה , פייר ( 1993 ) "בין זיכרון להיסטוריה : על הבעיה של המקום . " זמנים , . 6 , 45
|
|