|
|
עמוד:9
פתיחה התמונה היא של חצר פתוחה קטנה בתוך בניין בית ספר . יש שם אבני מרצפת , חמימות של שמש ועציצים מזהירים בפרחיהם . על גב קיר נמוך שרועה ילדה , שעונה על מרפקיה , ומתבוננת בספר מתוך ריכוז אינטנסיבי . בסמוך לה משקה ילדה אחרת בתשומת לב את הפרחים , שעה שילד שלישי יושב כשגבו אל הכותל ומחברת על ברכיו . נראה שהוא מצייר או כותב דבר מה . כמו הילדה הראשונה — הוא שקוע כולו במשימתו . סביב סביב לחצר , בתוך הבניין , ישנם מקומות נעימים מכוסים שטיחים , ועליהם ילדים רבים עסוקים בעיסוקים שונים , בעוד המורים משוטטים ביניהם , מדברים אליהם , מחייכים אליהם ומעודדים אותם במאמציהם . שעה שהייתי צופה בתמונה זו בבוקר אחד של מאי , 1977 עלה ברעתי כי אורח שהיה מזדמן לבית ספר זה , ואשר לא היה יודע דבר על החברה שלנו , היה נוטה אולי לחשוב כי גילה את אוטופיה , במיוחד אילו נאמר לו כי הילדים שבהם חזה באו ממשפחות החיות בחלקים הפחות מועדפים , במידה זו או אחרת , של אחת מן הערים הגדולות . בהניחי לעצמי להשתעשע במחשבה זו , הוספתי ותהיתי כיצד היה נראה הדבר לאורח אילו היה עליו לצפות בהתנהגותם ובשיחתם של ילדים בכיתות מסוימות בקצה האחר של מערכת החינוך שלנו — האחים והאחיות הבוגרים של אותם ילדים , אולי , העומדים לעזוב את בית הספר לצמיתות , והמלאים הכרת תודה מקרב לב על כך שסיימוהו . תיארתי לעצמי את האורח בקראו בעיתונינו ובהאזינו לתכניות הטלביזיה שלנו , ובהם תלונותיהם החוזרות ונשנות על צרות החינוך שלנו : התקנים היורדים , הצעירים הבורים הרבים הזורמים מבתי הספר באלפיהם , ואשר אינם מסוגלים להשתכר למחייתם בעולם שלתוכו הם עומדים להיכנס ; בלתי מרוצים , נכזבים , מובסים עוד בטרם החלו . אין ספק שהאורח היה זונח עד מהרה את המחשבה שהוא גילה את אוטופיה . אולם מן הסתם היה גם נבוך ותמה להבין מה אינו כשורה .
|
|