|
|
עמוד:13
הקדמה מערכת החינוך הלאומי של הישוב העברי בארץ-ישראל , מראשית שנות העשרים של המאה ועד לשלהי שנת , 1953 היתה מחולקת לשלושה זרמים : זרם המזרחי , רלרם הכללי וזרם העובדים . זרמים אלה הכירו בסמכותם של המוסדות הלאומיים אשר פעלו בארץ ומחוצה לה : אסיפת הנבחרים של כנסת ישראל והוועד הלאומי , הקונגרס והוועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית . מוסדות אלה שימשו ביטוי מאחד להשקפות החברתיות לאומיות השונות בישוב היהודי בארץ . אחד מסימני ההיכר הבולטים להבדלי התפיסות הרעיוניות בתוך הישוב היה קיומן וטיפוחן של מערכות חינוך לפי זרמים , אשר זיקתן למסגרות החברתיות והפוליטיות הלכה וגדלה ככל שגבר המתח בין הקבוצות החברתיות שהיוו את כנסת ישראל . כל אחת מהן נהנתה מאוטונומיה פדגוגית כמעט מלאה . זרם העובדים אף החזיק באוטונומיה אדמיניסטרטיבית כספית עד לשנת . 1939 הנאמנות לרעיון התחיה הלאומית והזיקה למוסדות המרכזיים יצרו מכנה משותף פדגוגי לאומי לשלושת הזרמים הללו . חלוקה זו , של החינוך הלאומי לזרמים בעלי זיקה חברתית רעיונית ברורה , היתה בראש וראשונה פרי ההתפתחות ההיסטורית של הציונות ושל הישוב היהודי בארץ-ישראל , שראשיתה במעבר מדפוסי חיים מסורתיים דתיים , לחיי חברה חילונית שמרכיביה ניזונו מתפיסות חברתיות ופוליטיות אשר רווחו בעת ההיא בעולם . מראשית המאה החל במשטרים שונים בעולם תהליך הפרדה בין רשויות דתיות לבין החינוך . כך , למשל , הוכרז בברית-המועצות בשנת 1923 על הפרדה בין הכנסיה לחינוך הדור הצעיר . גם באיטליה נתקבלה נוסחת פשרה שהוציאה את ניהול בית הספר הציבורי מרשותה של הכנסיה , תוך הכרה בזכותה של זו לשמור בידה מידה כלשהי של השפעה בנושאים פדגוגיים , בקביעת תוכנית הלימודים ומינויי מורים . שלא כבחברות אחרות , נתכונן מבנה הזרמים בחינוך בישוב בארץ-ישראל בתנאים מיוחדים ואף למען מטרות שונות . התפתחותו של החינוך העברי בארץ היתה מלווה עימותים בין ישן לחדש . ראשיתה בעימות בין החינוך החרדי אשר התרכז בעיקר בארבע הערים הקדושות , לבין מוסדות חינוך שהקימו נדבנים
|
|