הרהורים על השפה העברית

עמוד:347

מונוליטי : יש בו שכבות של "סלעי בראשית" תנ"כיים , ויש אבנים רכות יותר , משנאיות , ויש לשון התפילה , ואחר כך באות התרכובות המאוחרות : לשון הפייטנים , לשון משוררי ספרד , לשון סיפורי–יראים , מנדלאית , ביאליקאית , עגנונית . והלאה – החולות הנודדים : אקספרימנטים "קולוקוויאליים , " זרמי תחביר מאת היידיש , הרוסית , הגרמנית , האנגלית . ושוב – כבימי הביניים – הערבית , יש ויש . הנה , סופרים אחדים מילידי הארץ ניסו לחזר אחרי לשון הדיבור , שבדורם היתה זאת בעיקר לשון הפלמ"ח ; אבל לשון זו נראית היום ארכאית יותר מלשונם של מנדלי ועגנון , וסתומה יותר מלשונו של ספר ירמיה . ועם זאת יש פיתוי עצום להמר על ביטויים חדישים , על ארומה בת יומה , וכמו זרם של לבה רותחת . ב1893– פרסם הפרופסור קלוזנר – דודו של אבי – מאמר בהמליץ ושמו " מלים מחודשות וכתיבה תמה . " אחר כך כתב מאמר בשם " שפת עבר – שפה חיה . " הביטוי "שפת עבר" ודאי שאינו חי עוד , אבל השפה – חיה , ואכן חיה בשצף קצף , חיה חיים סוערים , כמוה – אולי – כשפה האנגלית בתקופה האליזבתאנית , בימים שבהם מסוגלת היתה האנגלית להתהולל כפרחחית עם פרא–מחוקק כשייקספיר . מי יעז להתהולל כך באנגלית ? אולי רק אירי מטורף וגאוני , כג'יימס ג'ויס , או פוקנר . האנגלית המקובלת היא ליידי כבודה ומיושבת , והעברית החדשה – כביכול – פרחחית מיוחמת . היום היא כולה , כביכול , איתך ושלך ולמרגלותיך , נכונה לכל תעלול , ששה לכל המצאה נועזת , וכהרף עין אתה מוטל מאחוריה , על גבך , אפרקדן וקצת מגוחך , והיא שועטת לה אל מאהבים חדשים : ומי לה שלונסקי ומה לה ולחוכמות הפלמ"ח ואיפה דוד אבידן ואיפה היא . ורק איננה שוכחת , אף פעם , אף לא לרגע , את הנביאים ואת התנאים . בכל דרכיה היא בוגדת בהם עם כל עובר ושב ( כעת – עם המתאנגלזים האופנתיים ) ומכל דרכיה הם נשקפים מרחוק , ברקע , כמו ההרים והים . אכן יש לנו לשון כתב ולשון דיבור . לשונות הדיבור מתחלפות פחות או יותר בכל כמה שנים . לשונות הכתב ו"מפתחות הסגנון" ( מפתחות במשמעות המוזיקלית ) משתנים בכל עשור בערך . לשונות הדיבור הן כולן דלות וצנומות . רוב האנשים סביבי משתמשים באוצר מילים פעיל של כאלף עד אלף וחמש מאות מילה , וגם המעט הזה כבול לתבניות מליציות ולגזרות אופנה הבאות מעבר לים . אנשים מכירים עשרים אלף מילים עבריות שונות , אבל לצורך שיחה או הצהרה בטלוויזיה , לצורך חיי היומיום , משתמשים רק בכמה מאות , אשר אותן משלימים בדרך כלל בז'סטות , באינטונציות , בהעוויות ובכל מיני "ככה " ... ו"כזה " ... ו"נו " ... ו"וכו . " ... ' אפשר , אולי , לנהל בית חרושת או פלוגת טנקים או מדיניות חוץ בעזרת שש מאות מילים "פעילות" בלבד . אבל אי אפשר להידבר כך . זה מעט מדי . אי אפשר לחזר , לריב , להשפיע על הזולת , בעזרת מילים מועטות עד כדי כך . ואכן אי אפשר גם לחשוב היטב . אפשר , לכל היותר , "לסגור עניין" או "להתלבש על הנושא" או " להתחיל לעשות קצת סדר . " אני מקווה שהספרות הנכתבת תוכל להעשיר אט–אט את השפה המדוברת . ככלות הכול , גבולות השפה הם גבולות עולמך ומה שאין בכוחך לבטא במילים אין בכוחך גם לחשוב היטב . הסיכוי לבטא מורכבות ולבטא דקויות הוא הסיכוי להעשיר את החיים ולחיותם על פי ריתמוס דק ומורכב . על הרגע האינטימי של תחיית העברית אומרים שהשפה העברית היתה שפה מתה במשך אלף ושבע מאות שנים . אומרים שאליעזר בן–יהודה החיה אותה . לא , היא עמוס עוז : השפה העברית לא היתה שפה מתה ולא אליעזר בןיהודה החיה אותה . היא היתה יפהפייה נרדמת . אנשים לא חדלו לכתוב בעברית גם דברים של חיי יומיום , גם דברים של מסחר , גם שירי חשק מפולפלים ושירי זימה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא