מלשון הקב"ה ללשון הסט"א – על מאבקי האורתודוקסיה עם העברית

עמוד:278

" עברית עשוה בעוה"ר [ בעוונותינו הרבים ] לחלק מ'אליל הלאומיות , ' להחליף תורתנו הקדושה בארץ ושפה , לעשות ככל הגויים בית ישראל רח"ל [ רחמנה ליצלן , הרחמן יצילנו . " [ המשותף לשני הכרוזים בפרט ולמערכת הטיעונים כנגד העברית במרוצת המאבק המתמשך בירושלים בכלל הוא שאין בהם ביקורת כלשהי על עצם טיבה של העברית כשפה . העברית החדשה עדיין מתאפיינת בסממני , או בסימני , הקד % שה הקיימים בלשון הקודש , אלא שקדושה זו נוצלה לרעה או חוללה בידי זרים . כללו של דבר , העברית מעצם אופייה וטבעה מחוברת ואחוזה בלשון הקודש , אלא שנאסרה משום שאומצה בידי ה"מינים" – המחללים . גורלה המר של העברית , שחוללה ונפלה בשבי , מעורר הרהורי חרטה והכאה על חטא אצל הרב יוסף חיים זוננפלד , שברגע של גילוי לב מתוודה באוזני תלמידו , ר' משה בלוי , מנהיגה של "אגודת ישראל" הירושלמית , שמא קוצר הראייה שלהם השמיט מידיהם כלי נשק חשוב במאבק ההיסטורי שבין המשמרים למחדשים , כלי נשק שאומץ בידי החילונים והוא משרתם : " אתה יודע ? אולי שגינו שלא החלטנו אנחנו בבואנו לארץישראל להנהיג את הדיבור בלשון הקודש , כי אז היינו מקדימים אנחנו את החפשים , והיינו מוציאים על ידי כך מידיהם את הנשק הכי חזק . " ובהמשך דבריו אמר לי בהתלהבות : "לא אמות , " לא על ידי אפס מעשה – "כי אחיה , " כי אם על ידי חיים , על ידי קום ועשה , "אספר מעשי יה . מכיוון שאין בו איסור מצד עצמו , היינו צריכים אולי להקדים לקיימו כקום ועשה , ולא היינו מוכרחים להגיב עתה על זה בשלילה , משום שהחפשים לקחו זה לעצמם ועשו אותו עיקר . " וכך , בזמן שבזירת הקרבות עצמה , בארץ–ישראל , הלך וגווע הקטרוג האורתודוקסי נגד העברית , בין שמן הטעם ההלכתי , המביך בפשרנותו , המסתכם בדברי התלמוד "הנח להם לישראל – מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין" ( ביצה ל , ע"א , ( ובין שמן הטעם העובדתי הפשוט שהאורתודוקסיה הירושלמית התפוררה והלכה , שורותיה הידלדלו במהירות והיא עמדה חסרת אונים מול התעצמותם של הלאומיות החילונית וכלי מבטאה המרכזי – העברית , הרי באותה שעה במזרח אירופה , מרכז האורתודוקסיה היהודית , היו עסוקים כמה מראשיה בפיתוח דור חדש של מערכות נשק האמורות לתת תשובה הולמת לשינוי שהתחולל בשפתו של האויב . מרחוק , בלי שייאלצו להישיר מבט אל העברית הקמה לתחייה ולהתמודד איתה באופן מעשי ויומיומי , הם בוחנים אותה מבחוץ , כמעט ללא סנטימנטים , ואין היא נתפסת בעיניהם כפי שתפסוה הירושלמים כלשון קודש שנתחללה בקדושתה או ככלי שנפל בשבי האויב או כבת שנתרחקה מביתה , אלא כברייה חדשה וזרה בתכלית . המהפכה הזאת בתפיסה מתחוללת כול–כולה בקרב האגף החסידי ; וראשי הדוברים בה הם האדמו"רים , ואין בכך כדי להפתיע , שהרי בעוד בעילית הרבנית המתנגדית בליטא וברוסיה ניכרת מאז אמצע המאה ה , 19– ואף קודם לכן , מגמה של התמתנות ופתיחות כלפי השינויים המתחוללים ושל רצון לקיים דו–שיח עם שכבות גדלות והולכות של משכילים , ממשיכה החסידות לפלגיה השונים להתבצר ולהסתגר בהתנגדות הישנה , המתבדלת והחשדנית . חלוצי הקמים על העברית החדשה ושלילתה מעצם טבעה הם האדמו"ר החמישי של חב"ד , ר' שלום דב בער שניאורסון ( המוהרש"ב ) ובנו ר' יוסף יצחק שניאורסון , האדמו"ר השישי . ב , 1916– כארבע שנים לפני מותו , בשבתו בעיר רוסטוב שעל נהר דון , ערך המוהרש"ב מכתב מפורט ששיגרו בכתב ידו לכמה וכמה רבנים . בראשו הוא מצרף את תמיכתו להתנגדות החרדית להפיכת העברית לשפה מדוברת ומביע כאב לב על השמחה ששמחו רבים שהנה יש ליהודים שפה אחת שבה ידברו כולם – "שהטוב הזה אשר מדמים , לא הוא הטוב האמיתי . " המוהרש"ב מדלג אל ההיסטוריה למצוא לו שם סעד וסמך " פשקוויל" חרדי ובו קריאה לעמוד על משמר הצניעות . האורתודוקסיה הירושלמית עמדה חסרת אונים מול התעצמותה של הלאומיות החילונית וכלי מבטאה המרכזי – העברית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא