זרמים מתחדשים ביהדות

עמוד:216

היסטורית בהגותה . גייגר סבר גם שיהיה אפשר להביא לאינטגרציה הדרגתית בין העולם המודרני לבין קהילה יהודית גרמנית מאוחדת , ששורשיה נטועים בעבר . לכן בדבריו , ובעיקר בדרשותיו , הדגיש גייגר את ההמשכיות היהודית במרוצת הדורות והתנגד לניסיונות לחלק מבחינה ארגונית את היהודים הגרמניים לקהילות נפרדות , רפורמית ואורתודוקסית . הולדהיים , שהיה הרדיקלי מבין השלושה , נבדל גם מפרנקל וגם מגייגר בכך שהאמין כי המעבר מתרבות ימי הביניים לתרבות המודרנית ומקהילה יהודית מבודדת לקהילה יהודית משולבת המהווה חלק מגרמניה , מצריך מהפכה ולא רק רפורמה . הוא צידד ביהדות שתוגבל לחלוטין לפונקציות הרוחניות המובהקות וראה את העבר היהודי כיחידה היסטורית שאין בינה לבין ההווה כל המשכיות . ומאחר שרוב היהודים הגרמניים לא היו מוכנים לקבל עמדה כה רדיקלית , הצטרף הולדהיים לקבוצה בברלין שכינתה את עצמה " קהילה רפורמית , " ואשר התקיימה באורח עצמאי ובלתי תלוי בקהילה היהודית המאוחדת בעיר , שבה נכללו גם הליברליים וגם המסורתיים . תנועת הרפורמה בגרמניה הגיעה לשיאה במהלך שנות ה40– של המאה ה , 19– כשהרבנים שהיו קשורים אליה הצליחו לגבש תחושה של מטרה משותפת . בשלוש ועידות רבניות נתנו הרבנים את אישורם לרפורמות ליטורגיות שהחלו לצוץ בקהילות אינדיווידואליות . לקראת סוף המאה ההיא פיתחה תנועת הרפורמה בגרמניה זרם מתון למדי המכונה " יהדות ליברלית . " הוא אימץ את רעיון ההתקדמות הדתית ביהדות והוציא במידה רבה את רעיון שיבת ציון מספרי התפילה שלו , אולם החלקים החשובים ביותר בתפילותיו התנהלו בעברית והמבנה הבסיסי של הליטורגיה נותר ללא שינוי . היהדות הליברלית היתה הגרסה השלטת של הזהות היהודית בגרמניה עד השואה . בתקופת האימפריה השנייה ורפובליקת ויימאר נהגו רוב היהודים הגרמניים הלא–אורתודוקסים לבקר בבית הכנסת פעמים ספורות בשנה בלבד , שעה שהנוצרים בני המעמד הבינוני בערים הגדולות כמעט שלא הלכו לכנסייה כלל . ערכיהם היו ערכיה של הבורגנות הגרמנית , שראתה בדתיות תופעה המאפיינת את היהודים ממזרח אירופה או את בני המעמד הנמוך . רק בתקופה הנאצית , כשבתי הכנסת הליברליים שימשו מקלט מפני הסביבה המדכאת וכשהדרשות עסקו לעתים קרובות בנושאים שהיהודים הגרמניים התמודדו איתם באותה עת , התמלאו בתי הכנסת מפה לפה . באותו שלב זכתה היהדות הליברלית לעוצמה חדשה עם הופעתן של דמויות דתיות מרשימות שהיו קשורות לתנועה , ובהן הפילוסוף הניאו–קאנטיאני הרמן כהן והתיאולוג והמלומד ליאו בק , שבראשית המאה ה20– שימש רב ליברלי בברלין . היהדות הליברלית לא הגיעה למעמד של רוב במקומות אחרים באירופה . בצרפת , מדינה קתולית שבה ההפרדה בין הכנסייה והחברה החילונית היתה רבה יותר מאשר בארצות הפרוטסטנטיות , ושבה לא היתה כל רפורמציה בנצרות , לא התפתחה במאה ה19– תנועת רפורמה עצמאית שתגשר על הפער . באנגליה התפתחה אמנם תנועה עצמאית קטנה בשנות ה40– של המאה ה19– אך לא היה בכוחה לתבוע את זכותה נוכח עמדתה התקיפה של הכנסייה האנגליקנית ונוכח איפוקה של אורתודוקסיה שעיצבה את עצמה על פי הדגם של הכנסייה . במזרח , בערים אחדות באימפריה האוסטרית , ובמיוחד בווינה , נעשו רפורמות דתיות צנועות . עם זאת , באימפריה הצארית היתה לתנועת הרפורמה השפעה די קטנה . שם , כמו בצרפת , אפילו במידה רבה יותר , היו הספירות הדתית והחילונית נפרדות מאוד , וההפרדה הזאת יצרה סביבה שדחתה כל ניסיון להרמוניזציה . הכנסייה הרוסית האורתודוקסית היתה כוח שהתנגד למודרניזציה , ושימשה יותר דגם לאורתודוקסיה יהודית מאשר מופת לאינטגרציה בין מחשבה דתית למחשבה חילונית . סביבה מעודדת בארצות הברית תנועת הרפורמה מצאה את הסביבה המעודדת ביותר בארצות הברית , ארץ שלא היתה בה כנסייה ממוסדת אחת , ואשר פרחו אברהם גייגר , מן הדמויות הבולטות בדור הרבנים שצידדו ברפורמה והחליפו בהדרגה את הדור הישן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא