זרמים מתחדשים ביהדות

עמוד:214

שמבחינתו המשיכה להיות בעלת מעמד של התגלות אלוהית . בעקבות לייבניץ וכריסטיאן וולף , וכמו אנשי הנאורות בגרמניה , האמין מנדלסון כי אמיתות היסוד של הדת ניתנות לאישוש באמצעות ההיגיון האנושי , כך שהפילוסופיה יכולה להמשיך לשמש משענת לדת , כפי ששימשה בימי הביניים . יתרה מכך , הוא האמין שהיהדות רציונלית לאין ערוך מן הנצרות . מנדלסון היה רדיקל רק בכך שצידד בחופש דת מוחלט , וסבר שאין לאפשר לרבנים – ולכוהני דת אחרים – לנקוט צעדי ענישה נגד מי שסוטים באמונתם או במנהגיהם . דעותיו עלו בקנה אחד עם דעותיהם של שליטים במדינות ריכוזיות , שביקשו להפחית מסמכותם של כוהני הדת . ואולם מנדלסון לא הטיף לרפורמה תיאולוגית ביהדות , ורק בנקודה אחת הקשורה במנהגי היהדות תמך בגלוי בשינוי המצב הקיים : הוא התנגד לקבורה המיידית של המתים וצידד בתקופת המתנה בת שלושה ימים , הן בגלל האמונות התפלות הקשורות לקבורה המיידית והן בגלל הסכנה שהמהירות עלולה לגרום לקבורת אדם חי . בערים הגדולות בגרמניה של ראשית המאה ה19– לא היה זה נדיר למצוא יהודים שהלכו לבית הכנסת לעתים רחוקות בלבד ושחדלו לקיים את חוקי הכשרות . מקצתם סברו כי היהדות מיושנת והכריזו על עצמם כעל קאנטיאניים באמונתם , וכמו קאנט עצמו סברו שהפילוסופיה הביקורתית אינה עולה בקנה אחד עם הדת היהודית . אחרים , במיוחד בקרב העשירים והמתבוללים , בחרו להמיר את דתם לנצרות בין שהיו להם סיבות אופורטוניסטיות ובין שהאמינו בכנות כי רק הנצרות יכולה להתקיים בעולם המודרני . לעומתם , המשיכו אחרים להגדיר את עצמם יהודים משום קשרי משפחה , אולם הטילו ספק ביכולתה של היהדות לעמוד באתגרי המודרנה . זו היתה הסביבה שבה אנשים מכל שדרות העם , בעיקר אנשי עסקים שפעילותם העסקית הביאה אותם במגע עם החברה הלא–יהודית וכן דור חדש של סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות ובוגרים של מוסדות אקדמיים , החלו לעסוק ברפורמה של היהדות , תחילה באמסטרדם ( 1797 ) ולאחר מכן בווסטפליה , ( 1808 ) בברלין ( 1815 ) ובהמבורג . ( 1817 ) פרט לתוכנית הרפורמה שהנהיג איש הכספים ישראל יעקובסון בתקופה הקצרה שבה התקיימה ממלכת וסטפליה ( 1813-1807 ) היו הניסיונות הראשונים הללו להנהיג רפורמות דתיות יוזמות פרטיות שביקשו בעיקר למשוך את אותו מגזר באוכלוסייה היהודית שנחשף יותר מכל מגזר אחר לערכים החילוניים אך עדיין שאף לביטוי דתי של היהדות , ביטוי שיהיה הרמוני גם עם התרבות המודרנית וגם עם השאיפות הפוליטיות והחברתיות שלו לשוויון במסגרת המדינה והחברה . הן בברלין והן בהמבורג אנו למדים ממקורות בני התקופה שיהודים שכף רגלם לא דרכה בבית כנסת זה שנים שבו להתפלל ב"בתי התפילה" ( temples ) החדשים . חרף זאת התנגדו לכך הרבנים האורתודוקסיים ושומרי מסורת אחרים בתקיפות . אנשי הרפורמה נתפסו כמי שמקעקעים את היהדות וכמורדים בסמכות הרבנים . בהמבורג הוציאו לאור הדיינים המקומיים ספר תשובות שנקרא בשם אלה דברי הברית , ובו הוקיעו כל סטייה מן המנהג המקובל . מה שמשך מספר גובר והולך של יהודים מנוכרים אל התפילות שעוצבו מחדש היה פולחן דתי שהאיפוק היה אופייני לו , וכמה מההמנונות הושרו בו בשפת הדיבור , ואילו בקטעים העבריים נעשה שימוש בהברה הספרדית , שנחשבה לקלאסית יותר ולרחוקה יותר משפת היידיש , שנקשרה לגטו . המוזיקה , שתחילה הלחינוה מלחינים לא יהודים , "יוהדה" לאחר מכן באמצעות עבודתם של מוזיקאים מוכשרים כגון סלומון זולצר ולואיס לבנדובסקי . המוזיקה החדשה תאמה הרבה יותר את הרגישויות של התקופה מאשר הקקופוניה שעד אז היתה מעוותת את פניה של התפילה היהודית בגרמניה . העוגב , פנים בית הכנסת הרפורמי ברחוב אורניינבורג בברלין , שנבנה בשנת – 1866 שאיפה לכך שהטקס היהודי ישקף את הערכים האסתטיים של החברה שהיהודים חיים בקרבה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא