בין אורתודוקסיה למודרנה

עמוד:194

האחרונים : התפיסה שעושה את החידוש לעיקרון מנחה של תרבות האדם . עקרון החידוש והאוריינטציה של השינוי מבליעים בתוכם דרך התייחסות כוללת אל מעמדו של האדם ביקום . הם מניחים מראש כי האדם איננו רק יצור מקבל , אלא גם יצור מעצב ומתערב , פעיל ומחולל , שנועד לממש את כוחותיו ואת יוזמותיו בעולם הזה . הם גם אינם תופסים את הקיים ואת הישן כנתונים מחייבים , בני סמכות ובעלי תביעה מן האדם , אלא בעיקר כקרש קפיצה – שיש לדלג ממנו והלאה . קו אופי חדשני זה של המודרנה יש בו , לכאורה , כדי לאיים על המסורת הדתית יותר מבקודמו . האם אין ההוויה המודרנית מציבה כנגד המסורת הדתית גם את האנטיתזות האלה : יחסי מול מוחלט , ספקנות מול ודאות , אוטונומיה מול סמכות , ספונטניות מול ריסון , אינדיווידואליות מול קהילתיות , תרבות טכנולוגית מול תרבות היסטורית , תודעה אוניברסלית מול מורשה לאומית , ליברליזם מול מיסוד והייררכיה ועוד כהנה וכהנה ? האם אין ההוויה המודרנית תובעת מאיתנו לבחור בחירה חותכת ולהכריע הכרעה כוללת בין שני העולמות : בין ישן לחדש , בין קודש לחול , בין ישראל לעמים ? ואכן , אפשר לאפיין את המחשבה הדתית המסורתנית , החרדית , כניסיון להחריף את כל האנטיתזות הללו . תפיסה זו תובעת מן היהודי להכריע בהן הכרעה ברורה ודיכוטומית , ובזאת להגדיר הגדרה נחרצת גם את זהותו האישית : הלנו אתה אם לצרינו ? היא אוסרת אפוא את החדש , מן התורה ; היא תופסת אותו בתור גילום של אנרכיה , יצריות וריקות , ולכן גם דוחה מראש כל מאמץ סינתטי . לעומת זאת , נראה כי אופייני למחשבה האורתודוקסית המודרניסטית ניסיון מודע להציע דגמים שונים של פגישה אפשרית בין העולמות הללו ; דגמים חיוביים , אף כי מורכבים ובררניים . הפגישה האמורה עשויה להופיע לפנינו בתור דוקיום בין העולמות ( ר' שמשון רפאל הירש , ( בתור הרמוניה ( ראי"ה קוק , ( בתור סינתזה ( אנשי "הפועל המזרחי , ( " בתור דיאלקטיקה ( רי"ד סולובייצ'יק , ( ואף בתור נטרול ערכי של אחד המרכיבים ( ישעיהו ליבוביץ . ( ' אין להקל ראש בהבדלים הרעיוניים שבין כל הדגמים הללו . הם מגיעים לפעמים עד כדי ניגודים והיפוכים . ועם זאת כולם כאחד ממליצים לפני היהודי כי יהיה בן בית בתוך מעגלים שונים של המרחב ושל הזמן . כולם מציגים עמדה כוללת דומה כלפי המודרני , כלפי החוץ והחדש . במובן מוגבל זה , אנו רשאים לכלול את כולם בתוך חוג רעיוני אחד , או בתוך זרם תרבותי משותף . סוגיה שלישית : מקורות ותכנים היהודי ההלכתי המודרני חי אפוא נוכח ריבוי של עולמות ומקורות : פנימי וחיצון , ישן וחדש , קודש וחול . ואם הוא גם בעל אידיאולוגיה מודרניסטית , הוא חי כך מלכתחילה . יהודי זה בוחר אמנם לטוות את חייו סביב התורה הכתובה והמסורה , ואלו הן לו שורש ומרכז , אך לא המקור הבלעדי שעליו נבנה עולמו ומלואו , ההיסטורי והתרבותי . אין לטעות בדבר : איננו עוסקים כאן במושג "מידור , " כפי שפותח בהרחבה במחקרים הסוציולוגיים על החברה הדתית . איננו שואלים עתה אם היהודי ההלכתי מכיר בקיומם של אזורים "פנויים" מן ההלכה , אם אפשר לאתר תחומי רשות שהם ניטרליים מבחינה דתית , אנו שואלים שאלה אחרת : האם ישנם מקורות עצמאיים ותכנים אוטונומיים של דעת , של נורמה ושל משמעות שהם לגיטימיים ותקפים בעינינו , אך לא קיבלנום מאבותינו ולא מצאנו אותם מפורשים בתורה הכתובה והמסורה ? סימן היכר מובהק אחר המציין את האינטלקטואל האורתודוקסי המודרני הוא שכאשר הוא פוגש בחוץ ובחדש – וכאשר הוא מוצא בהם גם טעם ותוקף – הוא חוזר מיד ומנסה לגלות את עקבותיהם בתוך ספרות ישראל פנימה , בהלכה ובאגדה . הוא מבקש לו מקור , אסמכתא , ולפרקים גם מפתח לצורך זה "מדרש חדש" של המקורות המסורתיים . וזאת , כמובן , להבדיל מעמיתו החרדי , שבדחותו את החדש גם לא יזדקק להסביר לו פנים במדרש החדש . ואולם אין בכך כדי לערער את הטענה הקודמת בדבר החיים בתוך ריבוי עולמות . שכן , הנכונות הזאת לשאוב במישרין מן החדש ומן החוץ אינה מותנית כולה באסמכתא המסורתית ואינה תלויה ב"הצלחתו" המלאה של המדרש החדש . היא מתנהלת לה גם בדרכים אוטונומיות משלה . אמת , היהודי האמור מבקש תדיר למצוא את ה"היקף" בתוך המרכז המשמעותי , לנטוע גם את ה"אחר" בתוך קרקע גידולו שלו . הוא מנסה ליצור בכך אינטגרציה בין השדות הנבדלים , ולאמיתו של דבר – ליצור הרמוניה קיומית בתוך אישיותו . ואולם אין בזאת סתירה לדברינו . הרי אפילו רש"ר הירש , המבשר המובהק של הכפילות התרבותית ושל הדו–קיום בין העולמות , אף הוא קרא לשומעיו ולקוראיו לבקש בתורה פנימה אחרי התכנים והערכים שמצאו והוקירו במודרנה שבחוץ . עד כאן בעניין האוריינטציה הבסיסית כלפי המודרנה . ואולם אוריינטציה איננה תוכן , ועמדה נפשית אינה נפרטת בהכרח לפרטים ממשיים . מאליה עולה השאלה מה הם התכנים המוגדרים שיזהו האישים הנדונים בתור "מודרנה , " ובעיקר , עם אילו מן התכנים האלה יזדהו אישית וגם יחתרו להגיע עמם לידי סינתזה , או הרמוניה או דיאלקטיקה . אלא שכל ניסיון להרכיב רשימה של תכנים המייצגים את המודרנה נדון מראש לכישלון . אם התודעה המודרנית אמורה להתרכז במעמדו היחידאי של האני , של הפרט , במנותק מן המכלול , הראי"ה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא