חיים וייצמן

עמוד:133

בילטמור בשנת , 1942 לתבוע הקמת "קהילייה יהודית" ( Jewish commonwealth ) בתום המלחמה , שפירושה היה , למעשה , הסכמה לחלוקתה של ארץ–ישראל לשתי מדינות . הישג נוסף שיש לזקוף לזכות שניהם הוא בהקמת החטיבה הצבאית היהודית בצבא הבריטי בשנת , 1944 שבאה לסמל את הנורמליזציה הלאומית המדינית החלקית שהשיגה הציונות . מאז תום מלחמת העולם השנייה ולנוכח מדיניותה האנטיציונית של ממשלת הלייבור בראשותם של אטלי ובווין , גברה הביקורת בתנועת העבודה על מדיניותו ה"פייסנית" של וייצמן כלפי ממשלת בריטניה . הדבר הזה הוא שהוביל לברית בין דוד בן–גוריון לאבא הלל סילבר , מנהיג ציוני ארצות הברית , ובעקבותיה לא נבחר וייצמן שוב לנשיא ההסתדרות הציונית בקונגרס הציוני הכ"ב , שהתקיים בסוף שנת . 1946 בפרישתו הכפויה , השנייה והסופית , של וייצמן היו טמונים , בצד הטרגדיה האישית , גם פרדוקס מדיני וסימבוליות היסטורית כמעט–מיתית . הפרדוקס הוא שדוד בן–גוריון , שעשה הכול כדי להדיח את וייצמן מן הנשיאות בגלל מה שראה בו פשרנות מדינית במשא ומתן שלו עם ממשלת בריטניה , לא סטה מעקרונות הפשרה המדינית ה"וייצמנית" במשא ומתן עם שר החוץ בווין . ואילו הסימבוליות ה"מיתית" היא בתפקידו המדיני של וייצמן בחודשים אוקטובר 1947 עד מארס–אפריל , 1948 כאשר על גבולותיה של המדינה החדשה שהיתה אמורה לקום היה נטוש ויכוח , וכאשר הכרתה של ארצות הברית בה עמדה בסימן שאלה . וייצמן , הנשיא המודח והאיש החולה , הוזעק לארצות הברית . שם העיד לפני ועדת אד הוק של האומות המאוחדות שדנה בתוכנית החלוקה . הוא הגיע אל הנשיא טרומן כדי לשכנעו שארצות הברית תתמוך בצירוף הנגב אל המדינה היהודית , והוא פנה אל נשיא ארצות הברית , כראש מדינה שטרם נבחר , בבקשה להכיר בה ב15– במאי . השינויים החיוביים מבחינת הציונות בעניינים האלה , ההופעות הדרמתיות של האיש הזקן והחולה אצל מנהיגי אומות העולם , וההד שעלה מהן , החיו מחדש את המיתוס של 'הצהרת בלפור . ' כאז כן עתה לא וייצמן האיש הוא שקבע את המהלכים הפוליטיים . גרמו לכך שיקולים מדיניים בינלאומיים , מקומיים וצבאיים , ואולם אין ספק כי בלעדיו ההכרעה היתה יכולה להיות שונה . על כן , אותו המעגל המיתי , בשני קצותיו : 1918-1917 ו , 1948 -1947– הוא עוד דוגמה מובהקת של השפעת האישיות על ההיסטוריה . בשנת 1949 נבחר וייצמן לנשיא מדינת ישראל עם סמכויות מקוצצות וטקסיות בלבד , כפי שקבע בן–גוריון . מאז שקע מאוכזב , כעוס וסובל מחולי בבדידות שלא היתה מזהירה . וגורלו היה להסתלק מן העולם כמו רוב המנהיגים הציוניים – בתחושה של אי–הצלחה או של אי–השלמה של מפעל חייהם . אריסטוקרט עממי מי היה האיש שעמד מאחורי המפעל המדיני המיוחד הזה , שהוביל עם מפוזר ומפוצל להישג מדיני שמעטים כמוהו בתולדות התנועות הלאומיות בעולם ? הוא היה אריסטוקרט עממי ; מנהיג סמכותי בעל העזה וביטחון עצמי בלתי רגילים , ויחד עם זאת אדם בעל רגישות רבה , כמיהה לחום של ידידות וספקנות עמוקה – כל אלה באו לידי ביטוי בעיקר במכתביו האישיים ובשיחותיו עם הקרובים אל לבו . הוא היה "ריאליסט אוטופי" שהאמין שכל מעשיו קשורים בחזון לאומי וחברתי נעלה ומובילים אליו בהדרגה . מכאן הקשר העמוק שלו , מעבר לאינטרס הפוליטי החשוב , אל חלקים מסוימים בתנועת הפועלים בארץ–ישראל , בייחוד אל ההתיישבות השיתופית . כ"אליטיסט קונסטרוקטיבי" הרגיש בן בית בחוגי האליטהשל–הממון היהודית שתרמה למפעל הציוני , כרוטשילדים , אבל התהלך נרגש ונפעם בין חברי משמר–העמק ונהלל , והיה מעורב אינטלקטואלית בקהילה המדעית במכון המדע ברחובות , שנקרא על שמו . ואלה היו שלושת המקורות של האוטופיה החברתית–המעשית הציונית ששאף לבנות בארץ–ישראל : הממון של הנדבנים העשירים בעלי החזון הלאומי ; ההקרבה של התנועות החלוציות במפעל הלאומי ; והתרומה של המדע למען בניין חברה לאומית מתקדמת . מבחינתו , חברה זו צריכה להיות רחוקה מן האדיקות הדתית , שהיתה זרה לו , אך קשורה למסורת היהודית ההיסטורית ברוח מורו , אחד העם . את המטרה הזאת בא לשרת ה"וייצמניזם" בתור שיטה מדינית . ה"וייצמניזם" התאפיין באורך רוח , במתינות , בעקשנות ובאמונה שקטה במשא ומתן ממושך , המתבססים על הישגים ממשיים בשטח , ונכונות לפשרה מדינית , כל עוד היא מקדמת את המפעל הציוני . הנחת היסוד שלו היתה שהברית עם אנגליה היא הערובה החיצונית היחידה להגשמת הציונות . בברית הזאת ראה וייצמן הזדמנות היסטורית חד–פעמית שאסור להחמיצה . הברית הזאת נתגלתה כבעייתית בתחילתה וכבלתי יציבה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם , אבל אף על פי שרבו פגמיה הוכח שאין לה תחליף . וייצמן ותומכיו לא נלאו ממאמציהם לשכנע את ממשלת בריטניה בזהות האינטרסים והמגמות הלאומיות של בריטניה ושל העם היהודי . בנושא הזה היה אמנם מכנה משותף רחב מאוד בתנועה הציונית – מווייצמן ומבן–גוריון ותנועת הפועלים ועד ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית . ואולם , בניגוד לז'בוטינסקי , הוא לא קיבל את מדיניות ה"הפגנה" כאמצעי לחץ על ממשלת בריטניה , מפני שחשש מעימות גלוי וחזיתי עם הממשלה הבריטית , שעלול לצאת מכלל שליטה של האינטרס הציוני ההיסטורי . וייצמן מעולם לא השלה את עצמו כי הגשמת הציונות תיעשה על ידי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא