|
עמוד:266
נורמות ותקנים בעברית הישראלית רפאל ניר אפשר לראות בשימוש בלשון דרך התנהגות חברתית לצורכי תקשורת . לכן מקובל לכנות את השימוש הזה גם בשם " התנהגות לשונית . " הנחה מקובלת היא שכל התנהגות חברתית כפופה לנורמות מקובלות . נשאלת אפוא השאלה , מה טיבה של "נורמה לשונית , " והאם היא נבדלת מנורמות אחרות של התנהגות חברתית , דוגמת נורמות של לבוש או של תסרוקת ? נורמות ותקנים במובן הסוציולוגי המקובל נורמה היא דרך התנהגות מקובלת או ממוצעת , העשויה לשמש מודל לבני החברה . נורמה היא תלוית זמן ותלוית מקום , והיא נקבעת על פי קריטריונים פרגמטיים . היא משקפת אפוא את המצוי . שונה ממנה תפיסה אחרת של נורמה או נורמטיביות , שעדיף לכנותה בשם "תקן . " הכוונה לנורמה פוסקנית , כלומר נורמה הנקבעת "מלמעלה , " מטעמו של גוף סמכותי ; היא מתיימרת לקבוע את הרצוי . כאשר מדובר על התנהגות לשונית נורמטיבית בחברה הישראלית , הכוונה בדרך כלל לסוג השני . על פי נורמות מן הסוג הזה נקבעים תקנים בתחומים של אוצר המילים , ההיגוי והדקדוק מכוח סמכותם של גופים דוגמת האקדמיה ללשון העברית , משרד החינוך והתרבות וצה"ל . גם מוסדות התקשורת ובתוכם רשות השידור והעיתונים משפיעים על קביעת התקנים . מקצתם מעסיקים עורכים ויועצי לשון שתפקידם המוצהר להבטיח הבעה לשונית נכונה ומדויקת . התפיסה הפוסקנית המסורתית של קביעת תקנים בעברית הישראלית נוגעת בעיקר לדקדוק של העברית הקלאסית ( לשון המקרא ולשון חז"ל . ( בתחום הזה יש בישראל מסורת של טהרנות ( פוריזם . ( ואולם היא נוהגת מתירנות יחסית בנוגע לתחום הלקסיקלי , כלומר השימוש באוצר המילים . בעבר ניטש ויכוח בין הבלשנים על התקנים החלים על טיבם של כללי הדקדוק האמורים לחייב את השימוש בעברית הישראלית : האם יש להחיל עליה את כללי הדקדוק של לשון המקרא , או שמא יש לנהוג על פי העיקרון של "נקוט לשון אחרון , " כלומר לנהוג על פי המקובל בעברית ה H תר–מקראית ( לשון חז"ל . ( בימינו התקבל העיקרון שבכל הנוגע למערכת הצורות יש להחיל עליה את כללי הדקדוק של העברית המקראית , ואילו בכל הנוגע לתחביר – יש לנהוג על פי מבנה המשפט הרווח בלשון חכמים . מאז התקופה של "תחיית הלשון העברית" הסתמכו קובעי התקנים בעיקר על העברית הקלאסית . ואולם חסר היה ( וחסר עדיין ) מודל מפורט של "עברית תקנית , " שכן העברית שבמקורות הכתובים לא יכלה לשמש מודל בתחומי ההגייה ואוצר המילים . בתקופה שבה עדיין היה תהליך ההחייאה של העברית בעיצומו , התנהלו ויכוחים חריפים על דרכי ההגייה הרצויות של העברית הישראלית : האם לנקוט "הברה אשכנזית" או "הברה ספרדית ? " התקן להגייה הרצויה , שגובש בוועד הלשון העברית בשנת תרע"ג ( 1913 ) והתבסס בעיקר על ההברה הספרדית , נועד לשמש מודל לכלל הציבור של הדוברים עברית , אך בפועל התממש רק בחלקו . במשך הזמן התגבשו בקרב דוברי העברית שתי נורמות שונות של הגייה : ההגייה הרווחת וזו הקרויה "מזרחית . " הנורמות האלה נבדלות זו מזו רק במעט , בעיקר בהגיית העיצורים ח' וע . ' שתי הנורמות הללו שונות מן התקן להגייה הרצויה , שקבע בשעתו ועד הלשון . באשר לאוצר המילים – "מילה תקנית , " כך מקובל , היא מילה המצויה במקורותיה של השפה העברית , או שנוצרה על פי כללי התצורה של הלשון . לכך אפשר להוסיף מילים חדשות המצויות בספרות הקאנונית החדשה . לכן נפסלה בזמנה המילה מיסוי , ובמקומה הוצע להשתמש בצירופים הטלת מסים או קביעת מסים ( לפי "למד לשונך , " הוצאת האקדמיה ללשון העברית , ירושלים תשנ"ד . ( מילה זו , כך טענו קובעי התקן , לידתה בטעות , משום שנוצרה כאילו משורש מ'ס'ה , ' שאינו קיים בעברית . מסיבה דומה נפסלה לשימוש גם המילה עיתוי . לעומת זאת המילה תפנית נמצאה כשרה לשימוש , משום שנוצרה על דרך תבנית , המצויה במקרא . מן הראוי לציין , כי הגישה הזאת השתנתה במידה מסוימת , וגברה ההתחשבות בשימוש הרווח , גם אם הצורה אינה גזורה על פי כללי התצורה . ואכן , במקרים מסוימים מקבל השימוש במילה מסוימת " הכשר בדיעבד ; " מדובר במקרים שבהם המילה שגורה בקרב הציבור וקשה לעוקרה . כך , למשל , הוכשר השימוש במילה יישום ; המילה הזאת נוצרה שלא על פי כללי התצורה בעברית ( כביכול מן השורש י'ש'מ , ' שאינו מצוי בעברית , ( אבל התחליפים שהוצעו לה ( שימוש , החלה ) לא התקבלו בשימוש הרחב . נראה אפוא שלפעמים כוחה של המציאות הלשונית גדול יותר לא רק בהתגבשות הנורמות בחברה הישראלית אלא גם בקביעת התקנים . לעתים פסלה האקדמיה ללשון שימוש בביטוי בגלל השפעה של לשון זרה . צירוף מקובל בדיבור לציון סיבה הוא כתוצאה מ . – השימוש הזה , למרות היותו שגור בפי רבים , נחשב ל"לא
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|