דוד בן–גוריון

עמוד:119

מגלה שלמעשה שהה בתקופה זו בארץ פחות מארבע שנים . פרקי הזמן שביניהם כללו נסיעה חזרה לרוסיה , ( 1909-1908 ) ולימודי משפטים שלא הושלמו באוניברסיטה באיסטנבול . ( 1914-1911 ) לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ . ב1915– גירש השלטון העותמאני מהארץ אלפי תושבים שנחשבו לבלתי נאמנים . ביניהם היה דוד גרין , ששינה בינתיים את שמו לבןגוריון . סיבת גירושו היתה פעילותו במפלגת פועלי ציון . זו היתה מפלגה זעירה , אך עלה בידה ליצור סביב פעילותה תהודה רבה , בעיקר בזכות פרסומיה שהופצו בארץ וברוסיה . בן–גוריון , שהיה זמן קצר מזכיר המפלגה בארץ וחבר מערכת כתב העת שלה , האחדות , עבר לאחר גירושו לארצות הברית ופעל בסניף המפלגה בניו יורק . שם פרסם יחד עם יצחק בן–צבי ספר היסטורי–גיאוגרפי ושמו ארץ–ישראל . הוא פעל למען גיוס מתנדבים ליחידות יהודיות שנועדו להצטרף לצבא הבריטי הנערך לכיבוש פלשתינה מידי העותמאנים . ב1917– נשא לאישה את פולה מונבז וזמן קצר אחר כך התנדב ליחידה הצבאית שהוא היה בין יוזמיה . עם היחידה הגיע למצרים ומשם לארץ–ישראל . גם במסגרת הצבא עיקר פעילותו היתה פוליטית . שם נפגש עם חבריו הוותיקים מהארץ שהתנדבו לצבא הבריטי . יחד הם יזמו את הניסיון הראשון לאחד בין הקבוצות הציוניות–הסוציאליסטיות במסגרת " אחדות העבודה . " ב1919– התאחדו "הבלתי מפלגתיים" בהנהגת ברל כצנלסון ויצחק טבנקין עם מפלגת פועלי ציון , שבהנהגת דוד בן–גוריון במסגרת "אחדות העבודה . " שנה לאחר מכן נענו ראשי "הפועל הצעיר" ונציגי עולי העלייה השלישית " ) החלוץ , " "צעירי ציון" ו"השומר הצעיר ( " ליוזמה להקמת מסגרת ארגונית משותפת לכלל פועלי ארץ–ישראל , ובדצמבר 1920 קמה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ–ישראל . ( ר' ערך ברל כצנלסון במדור זה ( . בן–גוריון , שהיה בין הדוחפים להקמת ההסתדרות , לא נכח בוועידת היסוד שלה . בשנים 1921-1919 שהה בשליחות המפלגה בלונדון , ובשובו , ב8– בנובמבר , 1921 נבחר לוועד הפועל ולמזכירות ההסתדרות . בתוך זמן קצר היה ברור לכול כי הוא האיש המנהיג את ההסתדרות . הכוח להשליט מרות בחברה וולונטארית ארבע–עשרה שנים עמד בן–גוריון בראש ההסתדרות . בתפקידו זה התגלו כישוריו כמנהיג . הארגון הדל והמסוכסך שהוקם שנה קודם למינויו נהפך במנהיגותו לכלי הבקעה לאומי , שהיה גורם מרכזי במה שכונה לימים "המדינה שבדרך . " בחושיו הפוליטיים עלה בידו להפוך את ההסתדרות למערכת מסועפת המרכזת כוח כלכלי רב , השפעה תרבותית ומעמד פוליטי . שילובם יחד הקנה בידיו עוצמה והשפעה שמכוחן , לצד גורמים נוספים , היתה ההסתדרות לגורם החשוב ביותר ביישוב היהודי . בהנהגתו של בן–גוריון הוקמו בה מערכות כלכליות כ"חברת העובדים , " "סולל בונה" ו"בנק הפועלים , " וחוזקו "המשביר" ו"קופת חולים , " שהוקמו קודם לכן . ההסתדרות , שבמסגרתה פעלו "ההתיישבות העובדת" והתנועות הקיבוציות , היתה לגורם המיישב הגדול ונותן העבודה העיקרי בקרב היהודים בארץ . הכוח האצור במוסדות האלה נתן לבן–גוריון את היכולת להשליט מרות בחברה שהממסד שלה היה וולונטארי . ב1930– הוא היה ממייסדי מפלגת פועלי ארץ–ישראל – מפא"י , העתידה להיות המפלגה הדומיננטית ביישוב ובמדינה במשך 47 שנים . במהלך שנות ה30– העתיק בן–גוריון את מוקד פעילות ההסתדרות ממאמץ לשיפור מצבם של הפועלים בארץ למאבק לקידום התביעות הלאומיות של היהודים , או , כהגדרתו , " ממעמד לעם . " ב , 1933– בעקבות רצח חיים ארלוזורוב , הצטרף בן–גוריון להנהגת הסוכנות היהודית , וב1935– סיים את תפקידו בהסתדרות והתמנה ליו"ר הנהלת הסוכנות . עתה היה למנהיג הבכיר של היישוב היהודי . במהלך השנים היו בן–גוריון , כצנלסון וטבנקין לשלושת המנהיגים שהשפיעו יותר מאחרים על התפתחותה של תנועת הפועלים . עם הקמת מפא"י והתמקדותו של טבנקין בענייני הקיבוץ המאוחד , ובייחוד לאחר התייצבותו בראש סיעה ב' האופוזיציונית , ( 1937 ) הצטיירו בן–גוריון וכצנלסון כבולטים במנהיגיו של הזרם המרכזי בתנועת הפועלים – מפא"י . ברל , שהעדיף את המעמד היהודי המסורתי של האדמו"ר , התמקד בהנהגה הרעיונית , ובן–גוריון התמקד בפוליטיקה . חרף העובדה שמחלוקות לא מעטות ניקרו בדרכם המשותפת – ובייחוד כשהתנגד ברל לתוכנית החלוקה של ועדת פיל , ( 1937 ) שבןגוריון היה מוכן לקבלה – ואף שבן–גוריון לא טרח לשתף את ברל בכמה מהכרעותיו הגורליות , ראה בו ברל את המנהיג הפוליטי הראוי לעם ולתנועת הפועלים . בעקבות המרד הערבי בארץ , במחצית השנייה של שנות ה , 30– עיצב בן–גוריון את דרכו המדינית שבמרכזה "אקטיביזם אחראי . " דרכו זו באה לידי ביטוי בשלוש מחלוקות שחצו את החברה היישובית : הוא צידד בעמדה ששללה מעשי נקם בתוך פגיעה בחפים מפשע בתגובה על מעשי הטרור שחולל המרד הערבי ( ה"הבלגה ;( " הוא תמך בהצעה של ועדת פיל לחלוקת הארץ בין היהודים לערבים ; ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא תבע להצטרף למאמץ המלחמה הבריטי נגד הנאצים , תוך כדי מאבק בגזירות הבריטיות נגד העלייה וההתיישבות . בןגוריון טבע אז את המימרה שנקלטה בתודעה הציבורית , אם כי לא מעטים חלקו על מידת הריאליזם שבה : "עלינו לעזור

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא