ציונות דתית

עמוד:99

לא נפלה מזו של החילונים מבחינת האינטנסיביות שלה ; החינוך הדתי התבסס והתרחב בתוך שמירה על האוטונומיה שלו ; החלה לצמוח רשת של ישיבות תיכוניות ששילבו לימודי קודש עם לימודי חול ; הוקמו מוסדות לסיפוק צורכיהם של שומרי מצוות ונקבע מינימום של צביון יהודי בחיי הציבור ( שמירת שבת , שמירת כשרות וכו ( ' כדי לאפשר את השתתפותם של הדתיים . כל ההישגים הללו הושגו מתוך הסכמה רחבה בהתאם לאופי הוולונטאריסטי של היישוב . האחדות שבין המחנות הושגה במידה רבה מתוך הכרה בצורך בוויתורים הדדיים . מהקמת המדינה ואילך משבר האידיאולוגיה הקמת המדינה מצאה את הציונות הדתית בלתי מוכנה . הרבנים הציוניים היו עסוקים במתן 'הכשר' לאידיאולוגיה הלאומיתהדתית , ונמנעו מלעסוק בכל השאלות העקרוניות ( המטההלכתיות ) הכרוכות בהקמת מדינה יהודית מודרנית . מכיוון שבמסורת היהודית לא היה שום תקדים של מדינה כזו שעליו ניתן להסתמך , לציונות הדתית לא היתה כל תשובה לשאלות כגון : מה צריך להיות מעמדה של דת ישראל במדינה פלורליסטית שרוב אזרחיה אינם אורתודוקסים , ורבים מהם אף אינם יהודים ? מה מקומה של הסמכות הדתית במסגרת הפוליטית הדמוקרטית ? הציונות הדתית נמנעה בדרך כלל מלהתמודד עם שתי השאלות המכריעות האלה . היא המשיכה לדבוק באידיאל של מדינת התורה , אבל היתה זו סיסמה ריקה , משום שלא עמדה מאחוריה שום השקפה מקפת , ואין צריך לומר , שום פרוגרמה מעשית וחינוכית , כיצד לנהל מדינה מודרנית , שאין לה שום תקדים במסורת , וכיצד לקרב את הציבור החילוני אל הדת והמסורת . עמדותיה של הציונות הדתית כלפי כל הסוגיות הנוגעות לדת נקבעו אפוא אד הוק , ולא מתוך תפיסה פוליטית כוללת כלשהי . הציונות הדתית ראתה בעצמה , מראשית התהוותה , גשר בין הציבור הדתי לציבור החילוני . הדימוי העצמי הזה הושתת על ההנחה שהחילוניות היא "מחלה עוברת" ( כדברי הרב ריינס ) העתידה להירפא הודות לעצם שיתוף הפעולה שבין הדתיים והחילונים בבניינה של ארץ–ישראל . ההנחה הזאת היתה אוטופית לחלוטין והיא נבעה מהעדר הבנת משמעותה של החילוניות המודרנית . הדתיים יכלו לדבוק בה ללא סייג בתקופה שקדמה להקמת המדינה , שאז עדיין לא נקבע פרצופה הסופי של החברה הארצישראלית על ידי חוק המדינה . מה שאין כן כאשר תהליך המיסוד החילוני של המדינה התקדם וקשה היה לדבוק בתירוץ שהחילוניות היא "מחלה עוברת . " נוכח המציאות החילונית של המדינה נקלעה האידיאולוגיה של הציונית הדתית למשבר ממושך , ולמבוכה רעיונית עמוקה , והיא מאפיינת אותה עד היום . כיוון שהציונות הדתית לא הצליחה לטפח לעצמה הנהגה רבנית–רוחנית שתפנים את המודרניות , תחולל שינויים נדרשים בהלכה ותתחרה בהצלחה עם החלופה החרדית , בסופו של דבר נסוגה הנהגתה הרוחנית מכמה מהערכים האוניברסליים הבסיסיים שבהם דגלה בתקופה שקדמה להקמת המדינה , ואימצה אידיאולוגיה פרטיקולריסטית מסתגרת כלפי התרבות הכללית , שיש בה ההתרוצצות בין עמדה משיחית–לאומנית לבין עמדה חרדית . התפתחויות פוליטיות עד לאמצע שנות ה70– השתתפו הציונים הדתיים בכל הממשלות שקמו בישראל בהנהגתה של תנועת העבודה . עיקר השפעתם על החברה בכללותה התבטאה בתחום החקיקה הדתית ובשמירה על האופי היהודי של המדינה ( סדרי הגיור , נישואים וגירושים , שמירת שבת ושמירת כשרות וכו . ( ' באמצע שנות ה50– שבה והתעוררה יוזמה בכנסת לכונן חוקה למדינה . המפלגות הדתיות , ובראשן המפד"ל , שכבר בתקופת קיומה של האספה המכוננת התנגדו לקבלת חוקה , הכשילו גם הפעם את היוזמה הזאת משום שחששו שיהיה בכך משום הודאה באופי החילוני הקבוע של המדינה 0 ויתור סופי על השאיפה לכינונה של מדינת התורה . מלבד זאת דאגתן של המפלגות הדתיות היתה נתונה לשמירה על האינטרסים הדתיים , ובראש ובראשונה לשמירת עצמאותו של החינוך הדתי והקצאת משאבים לתמיכה בו . ואכן , רשת החינוך הדתי , הן הציוני והן הלא ציוני , התרחבה והלכה . גדל מספר הישיבות התיכוניות , המשלבות לימודי קודש עם לימודי חול , וגדל גם מספרן של הישיבות הגבוהות . מדי פעם בפעם פרצו משברים ממשלתיים סביב סוגיות דתיות , כגון המשבר ב1951-1950– בשל מדיניות הממשלה כלפי החינוך של המוני העולים שהגיעו לארץ מצפון אפריקה ורובם היו דתיים ; ובשאלת מיהו יהודי , שעלתה לראשונה ב1958– וחזרה וניעורה עוד כמה פעמים . חוק חינוך חובה , שהכיר בזרמים השונים שבתוך החברה הישראלית , סייע למעשה להנצחת הפירוד שבין שומרי המצוות לבין החופשיים . המאבק על החינוך בקרב העולים החדשים היה בעל גוון פוליטי מובהק משני הצדדים . קשה להטיל ספק בכך שהפוליטיזציה של הדת במדינה וההתמקדות של המפד"ל במאבק על חקיקה דתית ובדאגה לאינטרסים של הדתיים , הוציאו שם רע לדת . החקיקה הדתית נתפסה יותר ויותר כאקט של כפייה בעיני חלקים גדולים של הציבור שאינו אורתודוקסי . " ) הליגה נגד כפייה דתית" נוסדה כבר ב ( . 1963– החקיקה הזאת חיזקה את הדימוי השלילי של הדת ואת ההתנגדות הפנימית ללימוד המסורת או לקבלת חלקים ממנה . הציונים הדתיים לא העריכו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא