|
עמוד:12
התחזקו , בתקופה שלאחר האמנסיפציה , שבה עוצבו במידה רבה אגודות ומוסדות רווחה יהודיים על פי הדגם של שירותי הרווחה בחברה הכללית . הדבר לא מנע את מעורבותם של יהודים בפעילותם של גופי רווחה לא–יהודיים , וגם לא הענקת תמיכה ליהודים מארגונים לא–יהודיים . עמוד התווך של הרווחה הקהילתית היהודית היה המעמד הבינוני היהודי , אשר הקדיש ממון וזמן לניהול אגודות מכל הסוגים , ובתמורה לכך זכה להכרה ולמעמד בחברה . משפחות או יחידים יהודיים אמידים נעשו לא אחת פטרוניהן של אגודות סעד ולעתים תכופות גם תרמו להן מכספם , וגם עשו לעצמם שם על ידי שתמכו באורח עצמאי , ובקנה מידה גדול , ביוזמות פילנתרופיות בולטות . ברוב המקרים חרגו היוזמות האלה מן התחום היהודי בהושטת תמיכה לבני דתות אחרות . קיומן הקבוע של רשתות הסעד היהודיות בכל ארצות אירופה במאות ה19– וה , 20– בצד שירותי הרווחה של החברה בכללותה , נבע בחלקו מן הצורך לשמור על סטנדרטים בכל הנוגע למזון כשר ולשמירת השבת . כמו כן אין להתעלם ממניע הצדקה שהוזכר לעיל . ואולם חשובה אף יותר היא העובדה שפעילויות באמצעות ארגונים בכלל , ומחויבויות פילנתרופיות בתחום היהודי הבלעדי בפרט , אפשרו ליהודים לשמור על זהותם היהודית בעולם העובר תהליך מואץ של מודרניזציה ושינוי . האמנסיפציה נתפסה אמנם , בעיני רבים , כהשתלבות מלאה של יהודים בחברה הכללית , אבל כיוון שרגשות אנטייהודיים שרווחו בציבור הכללי שללו מיהודים את האפשרות למלא תפקיד ברבות מהאגודות הכלליות , היה מקובל על הכול שביהודים נצרכים צריכים לטפל בראש ובראשונה יהודים אחרים . הנדבנות היתה תכונה מרכזית בהוויית המעמד הבינוני , השכבה החברתית שבה שאפו להשתלב רוב היהודים . כאשר ייחדו יהודים את תמיכתם לתחום היהודי בלבד , הם השיגו בבלי דעת לכל היותר השתלבות לא מלאה , וכפי שטוענים כמה היסטוריונים , גיבשו תת–תרבויות יהודיות באומות האירופיות השונות . בארצות מערב אירופה ומרכזה פעלו ארגונים יהודיים שדאגו ליהודים במצוקה . הידועים שבהם הם "אליאנס" בצרפת , "האגודה האנגלית-יהודית" וה"הילפספריין , " אגודת העזרה של יהודי גרמניה . בתמונה משנת 1905 בקירוב : בית תמחוי שניהלה ה"הילפספריין" למען מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהיו בדרכם לארצות הברית
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|