הומור יהודי

עמוד:314

יותר ( בעיקר בתיאטרון ) של סטריאוטיפים עדתיים . בימי היישוב היו ברוב הצגות הלהקה הסאטירית המרכזית " המטאטא" לפחות שני טיפוסים המגלמים סטריאוטיפים כאלה : הטיפוס היקי והטיפוס התימני . על שניהם לגלגו היהודים הרוסיים–הפולניים , שהיו דומיננטיים הן על הבימה והן בקהל . התימנים , ובאופן כללי יותר היהודים המזרחיים , הוצגו מתוך לגלוג ( לרוב לגלוג לא אכזרי , "טוב לב" כביכול ) על שום התקשותם להסתגל להוויה המודרנית . והנה אצל הגששים , שרוב מחברי הטקסטים שלהם וחלק גדול מקהלם אינם מערביים , אפשר למצוא מעין תשובה להומור זה . בקטעים רבים שבהצגותיהם מוצג המזרחי כמי שחושף , בשל ישירותו ופשטותו , את ה"ישראבלוף" של המניפולטור האשכנזי , את תסביכיו המשפחתיים או המיניים ואת דעותיו הקדומות הגובלות בגזענות . באופן זה משקף ההיבט הזה של ההומור בדרך מיוחדת לו את השינויים הדמוגרפיים שהתחוללו בקהילה היהודית–הישראלית משנות ה40– ועד שנות ה70– וה . 80– ייחודי אף הוא היה ז'אנר די נדיר בספרות ההומור הבינלאומי , והוא סיפור הגוזמה , שבגרסתו הישראלית נקרא צ'יזבאט ( מן הערבית : כזב , שקר . ( לסיפור הגוזמה היסטוריה ארוכה בתרבות היהודית והכללית , למן סיפורי רבה בר חנה ונובלות הבדיה שבספרות היוונית העתיקה עד בדיות הברון מינכהאוזן ועד אגדות דייוויד קרוקט באזורי הספר האמריקני . עם זאת העוצמה , הצורה והתכנים של סיפורי הצ'יזבאט שנוצרו בישראל בעשור האחרון שלפני קום המדינה הם ייחודיים מבחינות רבות . המנגנון ההומוריסטי שלהם מתבסס על הכזב הגלוי : "קיים הבדל מכובד בין כזב , שקר ומתיחה . שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת , פרט למספר עצמו . מתיחה היא שכולם יודעים את האמת , פרט לקורבן המתיחה . וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב ... רק לאחר שפשוף וליטוש רציני מצליחים שקרים אחדים לעלות לדרגה המכובדת של כזב" ( דן בן–אמוץ , הקדמה לילקוט הכזבים , . ( 1956 מובן שהגדרה זו "מן השטח" רק מתארת את הסוגה , אך אינה מנסה להסביר את סוד כוחה ואת משמעותה : "פעם טבע בכינרת המורה לעברית של דגניה א . ' דווקא באותו זמן ישבו במקום המון חברה מהקורס לספורט של הפלמ"ח , אבל המורה צעק : ' הושיעו ! הושיעו ' ! ואיש לא הבין מה הוא רצה" ( ילקוט הכזבים . ( הצ'יזבאט מעמת כאן את הצבר הילידי עם היהודי הגלותי , את העברית המסורתית עם העברית החדשה , הסלנגית , שהתפתחה בארץ–ישראל בקרב ילידיה . הצ'יזבאט מציג את השבר הזה בין העבר היהודי להווה הישראלי כקו שכמעט אינו ניתן לחצייה . היהודי הגלותי מצפה שדור הגיבורים היהודיים החדש שצמח כאן יציל אותו , אך מגלה שהם רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב . יותר מכך , הצ'יזבאט מציג את אטימותו וחוסר רגישותו של הצבר הילידי : הם הרי שומעים מישהו צורח עד מוות , אבל אינם טורחים אפילו לקום ממקומם כדי לראות אולי אפשר לעזור לאדם בצרה , גם אם אינם מבינים את שפתו ! כפי שהוכיחו מחקרים שונים , הצ'יזבאט מבוסס אמנם על ז'אנר הכזב הפלסטיני , בסיס תרבותי שאף נשתמר בכינויו , אך הוא מבטא הן בצורתו והן בתכניו את הלבטים וחיפושי הדרך של הצעיר הישראלי , בין תרבות העבר לתרבות ההווה , בין היותו יהודי להיותו ישראלי , בהיותו יהודי המבקש בעת ובעונה אחת להתערות במציאות המזרח תיכונית החדשה אך גם להיבדל ממנה . אין , כמדומה , כמו ז'אנר הצ'יזבאט , שחיותו בחברה פסקה לפני למעלה משנות דור , לבטא את ההיסטוריה הארוכה והמרתקת של ההומור היהודי ואת זיקתו למציאות הממשית שבתוכה הוא התקיים . לקריאה נוספת : טקסטים : א' דרויאנוב , ספר הבדיחה והחידוד , ג' כרכים , פרנקפורט . 1922 דב סדן , קערת צימוקים או אלף בדיחה ובדיחה , תל–אביב תש"י . דב סדן , קערת אגוזים , תל–אביב תשי"ג . דן בן–אמוץ וחיים חפר , ילקוט הכזבים , תל–אביב . 1956 הצ'יזבאט מעמת את הצבר הילידי עם היהודי הגלותי , את העברית המסורתית עם העברית החדשה הסלנגית . בתמונה : דן בן אמוץ וחיים חפר , ממחברי "ילקוט הכזבים . "

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר