|
|
עמוד:289
היהודית–הגרמנית מצא ההומניזם האירופי בעלת ברית נאמנה וזאת בשעה שבה אבדו למורשת זו נקודות המשען האחרות . בניגוד לסופרים יהודיים אחרים , כגון טולר , לנדאואר , הזנקלוור , אריך מיזם , דבלין ובנימין , שהקדישו את יצירתם לאוונגרד אסתטי–פוליטי , לשיח המהפכה ולברית עם הפרולטריון , נותר צווייג , כידידו תומס מאן , נאמן לסוגה ספרותית קלאסית ולהשקפה פוליטית מרוחקת . עליית הפאשיזם באירופה שברה כמובן גם את עולמו וכפתה עליו את הגלות . ביצירתו המאוחרת " נובלת משחק המלכים " ביטא צווייג את המבוכה ואובדן הזהות של איש העולם הישן החש את שבירת–הכלים של התרבות האירופית . בשנת , 1942 לאחר שבא לברזיל , שם צווייג קץ לחייו . לאחר שנת 1933 נהפכה הספרות היהודית–הגרמנית לספרות של גולים . אחד מאתריה של גלות המשוררים היה ארץ–ישראל , שאליה באו רק מעט מן הסופרים הבולטים , ובהם ארנולד צווייג , מאקס ברוד ואלזה לאסקר–שילר . לרוב הסופרים היתה ההגירה לארץ מעין ברירת מחדל , ולא בחירה אידיאולוגית . גם אם יכלו לחוש הזדהות מסוימת עם הפרויקט התרבותי–הלאומי של הציונות , הם לא מצאו בדרך כלל את מקומם במוסדות התרבות של היישוב העברי וניסו לפיכך לייסד חוגים משניים דוברי גרמנית בארץ–ישראל ולהתפרנס בהם . ביקוריה של לאסקר–שילר בארץ ושנותיה בירושלים הניבו את ספר המסע ארץ–העברים , שבו כרכה רשמים , דיוקנות והזיות בדבר האדם העברי הנולד מחדש בירושלים , וכן את ספר השירים פסנתרי הכחול , ואת המחזה אני ואני – דרמה הכתובה בסגנון תיאטרון עולם , כעין עיבוד לטרגדיה פאוסט של גתה , שעל במותיו מופיעים גיבורים ספרותיים , אישים היסטוריים , בהם היטלר ומרעיו , ונציגים אלגוריים של " הגורל היהודי . " מאקס ברוד , מבכירי " חוג פראג , " שהעמיד יצירות ספרות רבות , ובהן הרומנים ההיסטוריים דרכו של טיכו ברהה אל האלוהים וראובני שר היהודים , שבהם שרטט את השקפתו התיאולוגית , המשיך במפעלו הספרותי גם לאחר יציאתו מאירופה ונסיעתו לארץ–ישראל . בשנים האלה חיבר בעיקר ספרי מסות , כתבים פובליציסטיים ואוטוביוגרפיות וכן חיבורים פרשניים לכתביו של קפקא . כמו כן השתתף ברוד כדרמטורג בתיאטרון " הבימה " בתלאביב . בישראל המשיכו ליצור סופרים נוספים ממוצא גרמני כוורנר קראפט ושלום בן–חורין וכן אנשי עט רבים אחרים , שזכו להכרה מועטה . הספרות היהודית–הגרמנית היא אפוא אחת התופעות המובהקות של התרבות המודרנית . במסגרותיה של הספרות הזאת נפתחו פרספקטיבות מרתקות – פסימיות בדרך כלל – על שאלת זהותו של הסובייקט ועתידה של התרבות המערבית . הספרות היהודית–הגרמנית נכתבה מנקודת מבט של זרים והפנימה זהויות מינוריות . לעתים קרובות התבטאה בה השקפה ביקורתית על הסדר החברתי הקיים . בכל רבדיה – הגלויים והסמויים – ניכרו סימניו של אוונגרד השב לשוחח עם העבר ולשאול מוטיבים וזהויות ממקורות היהדות ולעבד את הניסיון ההיסטורי של מהגרים ואזרחים ממוצא יהודי ליריעות פואטיות אוניברסליות . כבר לפני 1933 הבשילה בספרות הזאת ההכרה כי "חוסר המולדת" הוא אופן ההוויה או "הגורל" של האדם . לאחר עליית הפאשיזם היתה ההכרה הזאת למניפסט אוטוביוגרפי – לזהותה של הספרות היהודית–הגרמנית עצמה . עם זאת חורבן עולמה לא הביא את הקץ על מסורת זו : לספרות קפקא יש בנים רבים . לאחר 1945 מצאה הספרות היהודיתהגרמנית המשך בשירה של פול צלאן ונלי זקש , בעבודותיהם של ז'אן אמרי , פטר וייס וסטפן היים , ולאחר מכן ביצירותיהם של יורק בקר , מקסים בילר וברברה הוניגמן . הספרות היהודיתהגרמנית היא , במובן הזה , גוף פורה המוסיף לייצר פרשנויות פואטיות ופילוסופיות , לייסד קהילות קוראים , לעצב תרבויות זיכרון ולסמן אופקים של שיחה פתוחה . אחד מאתריה של גלות המשוררים היהודים מגרמניה היה ארץישראל . רק מעט מהסופרים הבולטים באו אליה , ובהם אלזה לאסקר-שילר – כאן בדיוקן עצמי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|