קולנוע ישראלי – זהות עברית/ זהות יהודית

עמוד:275

בכך תיעודם על מסך הקולנוע מערער במידה רבה את ההנחה של ההיסטוריונים שהניצולים השתרשו בחיים בארץ . סרטי התעודה של שנות ה90– מציגים את זרותם במקום ובזמן הישראליים . יחד עם זאת , בעצם חשיפתם , מעניקים אותם סרטים סוף סגור לסיפורם , סוף שיש בו פתרון וגאולה למצוקה . אין זה הסוף הסגור של הקולקטיב הלאומי ששלט בסרטי התעמולה המוקדמים , אך יש בו סוגים שונים של נחמה וגאולה , במשפחה , בחזרה אל השורשים , באמנות , בעצם הדיבור על האירועים , אולי גם בעצם הכוח לא רק לספר אלא גם לשמוע את סיפוריהם של האחרים . בעשותם כך הם יוצרים את הקרקע לסוג חדש של נרטיב , נרטיב אשר יוכל לשלב בין החספוס הישראלי של הצבר לבין העבר והתרבות היהודיים באירופה . סרטה של ציפי רייבנבך הבחירה והגורל ( 1993 ) הוא דוגמה מצוינת למגמה זו של הקולנוע התיעודי של שנות ה . 90– הוא מתרחש בדירה קטנה שבה חיים שני גיבוריו , ניצולי השואה , הוריה של הבימאית . הסרט יוצר את הרושם שהם חיים מחוץ לזמן : שפת היידיש שבה הם מדברים לכל אורך הסרט וכלי הבישול הישנים שהם משתמשים בהם – סיר הפלא ומטחנת הבשר הישנה – ממקמים אותם ואת הצופה בעבר של שנות ה , 50– כשהגיעו הניצולים ארצה ועדיין לא נקלטו בארץ החדשה . למעשה , על אף השנים הרבות שעברו מאז , זהותם המתגלית בסרט היא עדיין זהות יהודית גלותית ולא זהות ישראלית . מתוך "החיים על פי אגפא" ( 1992 ) של אסי דיין – מגלגוליו של נרטיב הגבורה הלאומי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא