תפקיד המוזיקה בחילון החברה הישראלית

עמוד:262

מסוימות . ( גורם ממוסד מרכזי בהפצת שירי העם היה מערכת החינוך של היישוב . תפקידו של המורה לזמרה בבית הספר ה"עממי" ( היסודי ) היה בעיקר הוראת שירים והדרכת המקהלה של בית הספר . שמות המלחין והמשורר היו אמנם ידועים במרבית המקרים ( אם כי לעתים קרובות יצאו השירים לאור בציון האנונימי "עממי" כאשר לא היה ביטחון בשם המלחין או כאשר מקורה של הנעימה היה אירופי או ערבי . ( גורם חשוב אחר היה ערבי שירה בציבור , שהיו אהובים מאוד , כגון ערבי השירה שניהל המלחין דניאל סמבורסקי בבית ברנר בערבי שבת בתל–אביב בשנים . 1950-1935 בתקופת היישוב : חזון המזרח ומורשת המערב המרכיב הבסיסי והמתמיד שביסוד כל חיי המוזיקה והיצירה המוזיקלית ביישוב ובמדינת ישראל היה הניגוד הדיאלקטי בין חזון המזרח , שהנחה את התנועה הציונית במובנה הרחב ביותר , לבין מורשת המערב , ששלטה מלכתחילה בחברה היהודית החילונית בארץ . זה היה בעיקרו ניגוד חיובי ומפרה ליצירה , למחקר ולדיון אידיאולוגי . מייצגו הגדול הראשון היה החוקר הדגול אברהם צבי אידלסון . אידלסון הוכשר לשמש חזן ולאחר מכן קיבל הכשרה מוזיקלית מקצועית מעולה בברלין ובלייפציג . בעת עבודתו כחזן בדרום גרמניה מצא כי המוזיקה היהודית האירופית חדורה כולה השפעות של מוזיקה נוצרית . אידלסון גמר אומר בנפשו לפתוח במחקר מקיף שישחזר את השירה העברית העתיקה מימי הבית השני . הנחת היסוד שלו היתה כי יסודות של השירה העתיקה הזאת נשמרו בקהילות ישראל הנידחות במזרח , ששם , שלא כמו באירופה , לא היו נתונות להשפעות חזקות של סביבתן , ולפיכך החליט בשנת 1907 להשתקע בירושלים . ") שמה מצאתי כשלוש מאות בתי כנסת שהיו שייכים לכל שבטי ישראל , קיבוץ גלויות בזעיר אנפין , וכל קיבוץ היה שומר על מסורתו בקנאה מיוחדת ("! כאחד ממניחי היסוד למדע האתנומוזיקולוגיה עשה אידלסון בירושלים עבודה חלוצית , מתוך שימוש חדשני בפונוגרף של אדיסון להקלטת המידענים ( אינפורמנטים – חברים בעדה מסוימת המתמצאים היטב במסורת קהילתם ומוכנים להעביר לחוקר מבחוץ את ידיעותיהם ) הרבים שפגש . במרכז עבודתו היה מחקר אנתרופולוגי מקיף של העדה התימנית בירושלים , שגילה את העושר העצום הנמצא במורשת התימנית . אידלסון לא הגשים את חלומו , הן בגלל קשיים מתודיים בסיסיים והן בגלל תנאי החיים הקשים בירושלים , בעיקר בתקופת מלחמת העולם הראשונה , אך פרסומיו החשובים ומפעלו המונומנטלי – פרסום כרכי אוצר נגינות ישראל שהחל בשנת 1914 באסופה הגדולה של שירת יהודי תימן – היו השלב הראשון בבניית גשר , אשר במקרה הזה היה חד–כיווני , מנקודת המוצא המערבית בכיוון המזרח . בשנת 1935 הונח הבסיס למחקר אתנומוזיקולוגי מתמשך , עם עלייתם ארצה של רוברט לכמן ואדית ( אסתר ) גרזון קיווי , שעשו עבודת שדה מקיפה ברחבי הארץ . הגשר הראשון ממזרח למערב הוקם בידי הזמרת והיוצרת הייחודית ברכה צפירה , ילידת ירושלים ובת למשפחה תימנית , שהתייתמה בילדותה וגדלה במשפחות אומנות בנות עדות שונות , והתחנכה בפנימיית שפיה , ובה התגלה קולה הנהדר וכן יכולתה לשמר בזיכרונה עשרות נעימות מסורתיות של עדות ישראל ושל הערבים בירושלים . לאחר תקופת לימודים קצרה בברלין החלה , בשנת , 1931 במסעי הופעות עטורי הצלחה ברחבי הארץ ובמצרים עם הפסנתרן נחום נרדי , בעלה הראשון , שאלתר את תפקידי הליווי . בדרך זו שירים שקודם לכן מילאו פונקציות מוגדרות בעדות השונות מצאו את מקומם על בימת הקונצרטים המקצועית , ובליווי הכלי האירופי המובהק ביותר . מרכיב חשוב בהופעותיה היה דרך הפקת הקול המזרחית השונה מטכניקת הבל–קנטו האירופית . בשנת 1939 נפרדה מנרדי , והחל שלב רב חשיבות במפעלה כאשר פנתה אל מרבית המלחינים אשר זה מכבר עלו ארצה והזמינה מהם עיבודים לשיריה . במרבית המקרים החליפה ברכה צפירה את מילות השיר , כגון שיר האהבה המעודן " לילה לא נים " של רפאל אליעז שהוצמד לשיר פרסי מסורתי . ברכה צפירה עמדה על כך שכל העיבודים ייעשו להרכבים של כלים אירופיים , לפסנתר , או לנבל , ומבחינתה הגיעה לפסגת הצלחתה כשהופיעה בקונצרטים עם התזמורת הארצישראלית ( לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית . ( למרות קשיים עצומים שבהם נתקלה , הן מבחינה כלכלית והן קשיי תקשורת בין–אישיים , היתה תרומתה של צפירה עצומה , ורבים משיריה מצאו את דרכם ליצירות תזמורתיות וקאמריות רבות של המלחינים שעמם עבדה . בצד ברכה צפירה החלה שרה לוי–תנאי במפעלה הגדול הן כזמרת ומלחינה והן ככוריאוגרפית , והמשיכו אותן זמרות תימניות כשושנה דמארי ושרה אסנת–הלוי בתחום השיר העממי–הפופולרי הישראלי . בצד תרומתן המוזיקלית הביאו הזמרות האלה לשינוי חשוב בתדמיתה של הצעירה התימנייה , שהיתה בעיני המוזיקאים יוצאי המערב לאידיאל של תרבות טהורה ומרתקת . העתקת הדפוסים של הכשרה מוזיקלית מקצועית הזמרת ממוצא גרמני שולמית ( זלמה ) רופין , רעייתו של הד"ר ארתור רופין , הקימה בשנת 1910 את בית הספר הראשון לנגינה בארץ , שנקרא לאחר מותה בלא עת על שמה , ואז עבר הניהול אל המוזיקאי רב האנפין משה הופנקו . בית הספר "שולמית"

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא