אמנויות פלסטיות בישראל

עמוד:257

וגרר באמצעותה שרוול פלסטיק שבתוכו דגים חיים ביםהמלח , שאין בו חיים . הפעולות הללו נבעו , לדברי האמן , מתחושת הזדהות של מהגר ממרוקו עם הפליטים הפלסטיניים ועסקו במצבי פליטות קיומיים . להפיכת הרגש הזה למאיץ ולתוכן של יצירה אמנותית היתה זיקה למחאה החברתית של הישראלים המזרחיים שגעשה באותן שנים בהנהגתה של קבוצת " הפנתרים השחורים . " גם אמנים אחרים עסקו ביצירתם במושג הגבול הטריטוריאלי והרבו לטפל בנושא המיפוי והקרטוגרפיה , כמו מיכאל דרוקס ודגנית ברסט . נושא הגבול המדיני כמטפורה של בידוד , ניכור או גבולות של זהות קולקטיבית ואישית הופיע ביצירות רבות מאוד ואף היה נושא תערוכה גדולה של אמנות עכשווית ישראלית במוזיאון ישראל " ) גבולות . ( 1980 , " הגישה הזאת , שבמרכזה הצגת הטבע כאוסף של נתונים גרפיים מופשטים , היתה רחוקה מהערצת הנוף בציור של הדורות הקודמים . כחלק מאותו תהליך ההרחבה של הגדרת האמנות הפכו אמנים אחרים את גופם למצע אמנותי , כמו מוטי מזרחי , שאף הפך את נכותו האישית ואת פעולות הריפוי שעבר להשראה למטפורות אמנותיות . גדעון גכטמן עשה את תיעוד ניתוח הלב שלו ואת ההכנות הרפואיות לניתוח ליצירת אמנות רבת רושם . יוכבד ויינפלד שהיתה קול אמנותי נשי מקורי וייחודי נודעה בעבודותיה הפרובוקטיביות שעשו שימוש בגופה ובנשיותה בפעולות שתוכניהן עוצבו בהשראת טקסי נידה דתיים . אמנים אחרים חקרו באמצעים אמנותיים ומושגיים את טבע האמנות עצמה . גבי קלזמר ושרון קרן הזמינו את אורחיהם לתצוגת רכיבים פונקציונליים סתמיים במוזיאון ישראל כדי להוכיח שהחלטת האמן והטקס החברתי הם מגדירי האמנות ולא שום תכונה אחרת המוכלת בחפץ המוצג . אחרים בדקו את היחס בין ייצוג למציאות , כמו מיכל נאמן ויהושע נוישטיין . היו אמנים שראו את תפקיד היצירה כהצבעה על מרכיביה הקונקרטיים , כמו נחום טבת ואוסבלדו רומברג , והצגת תכונותיהם הפיזיות של חומרי היצירה ומצעה כמו בני אפרת או כניתוח של תשתיתה הפוליטית והאידיאולוגית של העבודה האמנותית , כמו צבי גולדשטיין . כל הפעילות הזאת היתה מעודכנת מאוד והתרחשה בצד פעילות דומה במרכזי האמנות המערביים . קבוצת אמנים שכמה מהם נמנו עם החבורה הירושלמית של ראשית שנות ה , 70– יהושע נוישטיין , מיכאל גיטלין וכמה מעמיתיהם , בני אפרת ואחרים , עברו לחיות וליצור בניו יורק לקראת אמצע העשור ונתפסו שם כמציעי גישה מרתקת וייחודית לאמנות מכוח השילוב ביצירתם בין עשייה רציונלית ועקרונית לרגישות לירית , אקספרסיבית . זו היתה תקופה של עדנה מבחינת ההכרה הבינלאומית של מרכז האמנות העולמי ביצירה של קבוצת יוצרים ישראליים . עם זה לא שימשו האמנים שהוזכרו כאן באותה תקופה מורים בשום מוסד ולכן לא קם להם דור של ממשיכים . תגובה אחרת לאווירה הדרמתית של התקופה , דווקא מן הכיוון השמרני יותר , היתה חיפוש המהויות הישראליות המקומיות מן הבחינה הטופוגרפית והגיאוגרפית , שהתגלם ביצירתם של חברי קבוצת הציירים "אקלים , " כגון בציורי הנוף הסוערים של אחד ממייסדיה ומוביליה , אליהו גת , ובזיקה שיצר בהם בין עירום נשי לטבע כביטוי לקשר הגופני והכמעט ארוטי למקום . גישה דומה לנוף נקט הצייר אורי רייזמן , אם כי תפיסת הציור המינימליסטית והמרוכזת שלו היתה שונה . למגמה שפנתה לאותו כיוון של חיפוש מהויות מקומיות , אך מכיוון אידיאולוגי אחר לגמרי , השתייכה פעילותם הסמלנית–מושגית בעלת האופי הדתי והקבלי של האמנים מקבוצת "לויתן , " ובהם אברהם אופק , מיכאיל גרובמן , שמואל אקרמן ואחרים . מאבק על הגדרות יסוד בשנות ה80– עדיין נאבקה החברה הישראלית על הגדרות יסוד ועל עיצוב זהותה והאליטות התמודדו עם משמעויות השינוי שעבר על המדינה עם עליית הליכוד לשלטון . מלחמת לבנון שפרצה ב1982– נהפכה לאירוע מכונן מבחינת התודעה הישראלית . היא העמידה ראי בפני החלקים השונים של החברה שהציעו פרשנויות שונות למה שניבט בו . החברה נקרעה בין אידיאולוגיות שונות והיתה שרויה במתחים פוליטיים , ביטחוניים וחברתיים . החרדות שנלוו למצב המלחמה המתמיד ולסדקים ולשסעים שנבע 9 ברקמה החברתית לא עברו ללא השפעה על תוכני האמנות . סצנת האמנות בשנות ה80– הצטיינה בפריחה ותסיסה שלא נראו בארץ לפני כן . במוזיאונים הוצגו לראשונה תערוכות של דור האמנים שנולדו לאחר הקמת המדינה והתחנכו במספר הגדל והולך של בתי ספר לאמנות בכל רחבי הארץ . מוסדות לימוד רבים יותר העמידו דור חדש של בוגרים והזרימו אל עולם האמנות יוצרים צעירים , צמאים לאתרי תצוגה . המוזיאונים המרכזיים התחרו ביניהם על הצגת אמנים צעירים ולצדם הוקמו מוזיאונים רבים בערים פריפריאליות , ובעיקר בגוש דן , ואף הם הציגו באופן אינטנסיבי אמנות עכשווית צעירה . גלריות חדשות פתחו שערים לאמנים צעירים ושוק אמנות תוסס התפתח ואחד ממרכיביו החדשים היה מוסד המכירות הפומביות שהחל לפרוח ולשרת קבוצת צרכנים בעלי אמצעים ועניין בהשקעה באמנות שהושפעה ממגמה דומה במרכזי האמנות בעולם . בתל–אביב התפתחו אזורים בעלי כיוון ויומרה "אמנותיים" בדוגמת הסוהו בניו יורק , כגון רחוב שיינקין שקמו בו גלריות לא מסחריות שהתמחו בהצגת אמנות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא