מגמות בתרבות הישראלית

עמוד:236

את חגיגת קיץ ( 1966 ) ובו בא חשבון עם כתיבתו שלו והציע לה סגנון אלטרנטיבי , דיבורי ונמוך יותר . עוזר רבין פרסם את שוב ושוב , ( 1967 ) המעבד מתוך מאמץ של הפשטה לשון ארכאית של השירה העברית בימי הביניים , במאמץ רווי פאתוס מוסרי לייצר אפקט חריף של מבע אותנטי ומיידי . אמיר גלבוע פרסם את רציתי לכתוב שפתי ישנים , ( 1967 ) שבו , באמצעות ריתמוס של שירת "דור המדינה , " המיוסד על אי–תואם בין מבנה השורה השירית למבנה התחבירי שלה , משמש המרכיב היהודי–הרליגיוזי ביטוי של אזהרה ושל חרדה קולקטיבית . משוררים שלא צמחו בל = ה של שירת "דור המדינה" הולכים ומתקרבים אליה . כבר ב1958– פרסם ט' כרמי את שירי הים האחרון שלשונו הגבוהה מפולשת בריתמוס דיבורי . דן פגיס בספרו גלגול ( 1970 ) הפך את שאלת ייצוג השואה לנושאו של השיר "כתוב בעפרון בקרון החתום" ועצם האפשרות לתקשורת אנושית אוניברסלית מופיעה בו כאפשרות פתוחה . אבות ישורון , שמן הבחינה הכרונולוגית שייך לדורו של אלתרמן , נעשה בשנות ה70– וה80– למשורר בולט שפרסם רבות בכתב העת סימן קריאה ואחר כך בכתב העת חדרים . במרכז שירתו של ישורון עמד שבר עמוק ויסודי בין ישורון עצמו , שעלה לארץ וניצל מן השואה , לבין הוריו , שנותרו בקרסניסטאב – עיר הולדתו בפולין . רגש האשמה העמוק שלו על שנטש את הוריו אינו מרפה ממנו והוא מתגלם במבע השירי השבור , ובסירוב פרטי ועיקש להצטרף לסיפור הלאומי היהודי כסיפור של רצף גואל מן הגולה לארץ–ישראל . חריגה מן הזהות הילידית הישראלית אפשר למצוא גם בשיריהם של יעקב בסר , בן–ציון תומר , איתמר יעוז–קסט וראובן בן–יוסף , וביצירתו של דן צלקה , אשר ספרו שיח הברואים שראה אור ב1967– כולל מפגש של עולמות אירופיים רוחניים עם הוויה ארצית גסה . העימות בין הרוחני לבין הארצי מובל אצל צלקה גם לייצוג אנושיות בלתי אמצעית שמעבר לקיום הישראלי המקומי . והמשוררת זלדה , שפרסמה משיריה כבר משנות ה , 30– פרסמה ב1967– את ספרה הראשון פנאי , שבו הציגה שילוב של קול וצורה שירית מודרניסטיים עם עמדה יהודית אורתודוקסית . בגיבוי של האמירה הנשית שלה התקבל המודרניזם החילוני ברצון , ושירתה , אף שנתפסה כפופולרית , זכתה גם למעמד קאנוני . נראה שהגל של החזרה ליהדות עם גילויים מובהקים של משיחיות בעקבות מלחמת 1967 העניק לזלדה קהל קוראים קשוב ונלהב . צדה הפוליטי ההפוך של התלהבות משיחית זאת היתה הסאטירה הפוליטית החריפה שכתב אז חנוך לוין , ששיאה היה במחזה מלכת אמבטיה שהועלה ב"תיאטרון הקאמרי" ב1970– ועורר זעם רב עד שהורד מהבמה . במחזה תקף לוין את הדרכים שבהן הפכה הישראליות את הכיבוש לחלק בלתי נפרד מכיעורה האנושי . תנועה לעבר הרומן לקראת סוף שנות ה60– התרחשה תנועה כללית מהסיפור הקצר לעבר הרומן וביסודה ניסיון לתת תמונה כוללת , עשירה ומייצגת של המצב הישראלי . ישעיהו קורן , לאחר שכתב בשנות ה60– סיפורים קצרים , פרסם ב1974– את ספרו לוויה בצהריים הכתוב בסגנון ריאליסטי וקונקרטי . הדרך אל הרומן כדגם ייצוגי של הישראליות היתה דרך כתיבה מקומית כבאחרי החגים ( 1964 ) של יהושע קנז על חיים דחוסים ומסויטים במושבה ותיקה ומקום אחר ( 1966 ) של עמוס עוז על חיי הקיבוץ . שנתיים אחר כך , במיכאל שלי , ( 1968 ) הציע עוז התעמקות פסיכולוגית מפורטת בדמותה של חנה גונן , אישה מעורערת בירושלים של לפני מלחמת . 1967 דרך דמותה של האישה הציג עוז מפתח פנימי להוויה הפוליטית החברתית הישראלית . ב1970– פיתחה עמליה כהנא–כרמון את סיפורה "אני צמא למימייך ירושלים" לכדי רומן התודעה וירח בעמק אילון ורות אלמוג פרסמה ב1970– את בארץ גזירה . הן בספרו של עוז והן בספריהן של כהנא–כרמון ושל אלמוג הדוברת היא אישה הנוטלת על עצמה לנסח את זהותה בהקשר הלאומי . גם כותבי סיפורים שלא התרכזו בלוקאלי נטו לעבר הרומן . לאחר קובצי סיפורים קצרים סמי מיכאל רונית מטלון יגאל מוסינזון אהרן מגד

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא