מגמות בתרבות הישראלית

עמוד:232

טיפוסי דמויות אחרות , היא שבה ומכוננת את הצבר כמודל . מבחינת המבנה הסיפורי , הדמות של היחיד מוצבת דרך קבע בקונפליקטים עם סביבתה החברתית , שהיא כמעט תמיד בעלת סמכות מוסרית כלפי היחיד . גם כשהקונפליקטים האלה נראים לכאורה כעימות חריף ולא מתפשר , הם נפתרים בדרך כלל בדרך שהולמת את הסיפור הציוני : הסיפור הפרטי משתלב בסיפור ההתקדמות של התערות העם הריבוני בארצו , שהיחיד מצ 9 וה לקחת בה חלק ולהשתלב בה . כך , למשל , מעוצבת דמותו של הלוחם העברי כמי שרק הכורח של הנסיבות הלאומיות הוא שהביא אותו להרפות לזמן מה מהשתתפותו בהגשמת האתוס החלוצי החקלאי ולהתמסר למלאכת המלחמה . הרומן הוא הלך בשדות , שמשה שמיר עיבד אותו למחזה מצליח , ( 1948 ) העלה את הדילמה של אורי – הבן הבכור של קיבוץ גת–העמקים – בין הציווי הקולקטיבי של הקיבוץ והפלמ " ח לבין מחויבותו לחייו הפרטיים , לנוכח התפרקות התא המשפחתי של הוריו ויחסיו עם מיקה , ניצולת השואה . הכול מתרחש על רקע המלחמה הלאומית , המופיעה כמיישבת סתירות וקונפליקטים חברתיים ומבצרת את סמכותו הכלל לאומית של אתוס המלחמה , משום שהוא נובע מן הסיפור הלאומי המשותף . בהקשר הזה יש לציין שגם הכתיבה הביקורתית ביותר כלפי התנהגות הצבא הישראלי , כזו שבסיפורים " חירבת חיזעה " ו " השבוי " מאת ס ' יזהר , מצייתת , בסופו של דבר , לקונסנזוס הלאומי . " מגש הכסף , " שירו הנודע של אלתרמן , שפורסם לראשונה ב19– בדצמבר 1947 במסגרת "הטור השביעי" שלו בעיתון דבר , מייצג את אישור המעשה הציוני על ידי ייצוג הנופל כמי שנותר חי בתודעה הלאומית . נערה ונער , צעירים שמחוץ למעגל המבוגרים , מופיעים כמי שמעמדם בעולם הוא בין המתים והחיים . כזה הוא גם מעמדם הדו–משמעי של לוחמי הל"ה , שנפלו בדרכם לגוש עציון ב14– בינואר , 1948 המדברים בשירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" כמי שאף על פי שמתו בקרב הם מוסיפים להתקיים ולחיות בזיכרון האומה . אבל בבנייה זו של דמות המת החי , הקורבן הלאומי החילוני , יש גם ממד תיאולוגי היונק ממסורת הקורבן הקם לתחייה , מסורת שראשיתה בעקדת יצחק ובתחייתו של ישוע . שירים רבים של התקופה מצייתים לתיאולוגיה הלאומית של המת החי שלמותו הפרטי יש הישארות נפש לאומית , שנתן אלתרמן כבר בספרו המוקדם יותר שמחת עניים ( 1941 ) הוא ממחולליה . ערעור הסמכות של צדקת ההקרבה בשלבים המאוחרים של המלחמה ובתקופה שמיד לאחריה החלו להתערער סמכותם של המת החי ושל צדקת ההקרבה . "גשם יורד על פני רעי" כתב אז יהודה עמיחי והבחין בחדות בין החיים , "אשר מכסים את ראשיהם בשמיכה , " לבין "המתים , אשר אינם מכסים עוד ; " ואילו אמיר גלבוע , שבלט בנוסח הנבואי שאפיין אז חלק משירתו , כתב את שירו "ואחי שותק , " שהוא פארודיה חריפה על השירה המפארת את הגיבורים המתים–החיים ומכוונת אצבע מאשימה כלפי מי שמפיקים תועלת אידיאולוגית ממות הלוחמים . סמכותם של ייצוגי המלחמה מקורה במיקום התרבותי של העד 9 ת האישית הישירה של הכותב כלוחם , ולכן אין תמה שהמת החי הוא בדרך כלל גבר . מנשים נמנע בדרך כלל להשתתף במלחמה , ועקב כך הן לא התקבלו כמייצגות סמכותיות של חוויית הקרב , ועל כן מקומן בספרות המלחמה שולי . אך מתוך מעמדן השולי הן מצאו ערוצי ביטוי אלטרנטיביים , שבהם הן כתבו גרסה נשית למת החי הלאומי . לעומת הישארות הנפש של המת במישור הנצח הלאומי , הבליטו חיה ורד , יוכבד בת מרים , אנדה עמיר פינקרפלד ואחרות את גופניותו של המת במלחמה שנשקף מנקודת מבטה הנשית של האם או האהובה . הספרות שנכתבה בידי אנשי ההתיישבות העובדת זכתה למעמד מיוחד בזכות מעמדה של ההתיישבות העובדת כאתר מופת של החברה הישראלית . כתיבת סופרי הקיבוץ התגבשה בשנות המדינה הראשונות כתופעה מובחנת של ספרות לוקאלית המיועדת לקהל ההתיישבות העובדת עצמה . ספרות ההתיישבות העובדת תיעדה את החברה הקיבוצית הקיימת מתוך נקודת מבט המבקשת גם היא לקבע בתודעה התרבותית של מדינת ישראל הצעירה את הנורמות של התקופה ההרואית של המלחמה . בז'אנר זה כתבו יונת ואלכסנדר סנד את ספרם אדמה ללא צל , ( 1953 ) המספר את תולדות קיבוצם רביבים ועמידתו במלחמת העצמאות . המבט הרטרוספקטיבי הזה מאפיין את הכתיבה הסיפורית של סופרי דור תש"ח על מלחמת העצמאות , כתיבה שהתפתחה במהלך שנות ה50– גם בז'אנר של הרומן רחב היריעה . הבולט בהם הוא ימי צקלג ( 1958 ) מאת ס' יזהר , המגולל את סיפורה של מחלקה במשלט בנגב . באמצעות שימוש רחב היקף בטכניקה של המונולוג הפנימי הצליח יזהר לתאר בפרוטרוט ובעושר רב את נבכי נפשו של הישראלי הצעיר . בעושר לשוני מדהים הוא חתר לייצוג מוחשי ומדוקדק של פרטי המציאות . באותן שנים פרסם משה שמיר את ספרו מלך בשר ודם , ( 1954 ) שבו הפליג אל העבר ההיסטורי של ימי הבית השני , למלכותו של אלכסנדר ינאי , ומתוך שימוש בשפה משנאית יצר רציפות עם עבר פוליטי יהודי וכיוון את חצי ביקורתו כלפי הממלכתיות של דוד בן–גוריון . ברומן הזה בא לידי ביטוי סדר היום הפוליטי החילוני שלו בתוך שימוש בדילמות פוליטיות–דתיות מן העבר היהודי . מן האגף הימני של התרבות הישראלית בלט אורי צבי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא